חבירתו של בני גנץ לבנימין נתניהו הפכה את הבלתי ייאמן לאפשרי: נאשם בעבירות חמורות יזכה להרכיב ממשלה ולכהן בראשה, אלא אם כן יחליט בג"ץ להתערב. הרכב מורחב של 11 שופטים, ובראשם נשיאת בית המשפט העליון, הוגשו להם עתירות נגד הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, ונגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כחול לבן.

שנתיים של תעמולה מאת נתניהו, המומחה מספר אחת בישראל לשיווק, להסתה ולתקשורת המונים, הצליחו לזרוע ספק בקרב רבים מדי בציבור בנוגע לעניין מובן מאליו על פי השכל הישר, ועל פי כל אמת מידה מוסרית ודמוקרטית: אם נאשם בעבירות חמורות פסול מלכהן בתפקיד שר — קל וחומר שהוא פסול מלכהן בראשות ממשלה. אלא שההסתה נגד מערכת המשפט חילחלה עמוק, והאמון של חלקים בציבור בנוגע לסמכות הרשות השופטת לפרש חוקים — ועל אחת כמה וכמה לפסול אותם — נסדק.

כך קורה כאשר ראש הממשלה מפיץ עלילות דם שקריות, וטוען להפיכה באמצעים משפטיים. וכך קורה כאשר הוא ממנה שר משפטים הממריד את הציבור נגד מערכת המשפט, או שר לביטחון הפנים שמפקיר את המשטרה ואת גופי החקירה להשתלחויותיו. נתניהו בסך הכל קוצר עכשיו את פירות ההסתה כלפי מערכת המשפט, מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, וכל מי שהעז לחקור אותו ולהעמידו לדין.

מדובר בהיפוך יוצרות מסוכן. במקום שהנאשם יגן על עצמו בבית המשפט, בית המשפט הוא שנדרש להגן על עצמו בזירה הציבורית מפני המתקפות של הנאשם, הנעזר בכוח, בשררה, באמצעים, במשאבים ובהתחנפות שמעמדו ותפקידו מקנים לו.

הניסיון להציג את הכרעת בג"ץ כהתערבות פסולה ברצון הבוחר היא דמגוגית ומסוכנת. הציבור אינו בוחר ראש ממשלה אלא מצביע למפלגה. רצון הציבור הוא הרכב הכנסת ולא זהותו של ראש הממשלה. והרי שלוש מערכות בחירות שהסתיימו בלא הכרעה, וממשלה שהקמתה אפשרית רק בזכות גניבת קולות והונאת הבוחרים, הן עדות לעיוות רצון הבוחר.

תפקיד הרשות השופטת הוא לפרש את החוקים ולשפוט. מכאן שההכרעה בדבר חוקיות הרכבת הממשלה בידי ח"כ נאשם בפלילים בעבירות חמורות, לא זו בלבד שהיא בתחום סמכותה — אלא היא גם חובתה המוסרית והציבורית.