הנאום שנשא יו"ר הכנסת, בני גנץ, ב"טקס הדלקת המשואות", מלמד על עוצמת הניתוק מהמציאות של מי שעד לא כבר סימל את התקווה לשינוי בקרב מחצית הישראלים. מה בין הדברים "המרגשים" שנשא גנץ לבין מה שבאמת מתרחש בישראל, בין היתר בשל חבירתו לממשלה בראשות המואשם בפלילים בנימין נתניהו?

מי שעד לא כבר עמד בראש מחנה גדול, שלראשונה זה שנים הרים את ראשו והאמין באפשרות לשינוי בדרך להבראת החברה, נהפך בכניעתו המבישה לסמל נוסף של השחתת החברה בידי המנהיג המושחת והמשחית ביותר.

הטקס, שבשל מגפת הקורונה צולם מראש ונערך בלא נוכחות קהל, התקיים בסימן "חיבורים בחברה הישראלית". כך גם הדברים שנשא גנץ. עם זאת, קל היה להבחין בפער האירוני שבין הדיבור הגבוה על חיבורים בין חלקי החברה לבין החיבורים הפוליטיים התועלתניים והציניים שבבסיס האחדות "הלאומית" המזויפת. אחדות, שאיננה אלא סיפור כיסוי לחסינות לנתניהו מצד אחד וסידור עבודה לחברים מצד אחר. וכל זאת בשעה שיותר ממיליון ורבע ישראלים הצטרפו למעגל האבטלה.

לקראת סיום הנאום התייחס גנץ בעקיפין למשבר הפוליטי. "עברנו מלחמות, קרבות, משברים כלכליים, וכן גם משברים פוליטיים. תמיד גברנו על המשברים, גם כשהיו כרוכים בהחלטות קשות", אמר והתפייט על כך ש"המנהיגים לוקחים אחריות, פועלים למענכם, האזרחים, דואגים לאחדות הציבור ושומרים על הדמוקרטיה ועל זכויותיו של כל אדם".

האיש, שנתן יד להסכם המעוות את כללי המשחק של הדמוקרטיה ופוגע אנושות בעקרון הפרדת הרשויות ובעצמאות הרשות השופטת, ממשיך להציג את עצמו, בלא שמץ מודעות עצמית, כשומר על הדמוקרטיה.

אין דרך ליישב את הפער בין ההבטחות של גנץ לבין המציאות: בין העובדה, שמי שעמד עד לא כבר בראש מחנה "רק לא ביבי" רק הנציח את שלטונו; ומי שניצח בשם מחויבותו להגן על הדמוקרטיה מהשחיתות של ביבי חתום על הסכם, הקובע שהכנסת תפוזר אם תהיה מניעה שנתניהו יכהן כראש הממשלה, אם בג"ץ יפסוק נגדו בשל היותו נאשם בעבירות שיש עמן קלון. דברי המליצה רק העצימו את התדהמה לנוכח העובדה, שמי שנבחר כדי להילחם בשחיתות חתום על מתן הכשר לשחיתות לשלוש שנים נוספות.