אף שהשבעתה של הממשלה ה–35 מבשרת את המשך ההשחתה הציבורית על ידי ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו, היא גם מאפשרת אנחת רווחה לכל מי שדואג לחינוך, על עזיבתו של רפי פרץ את המשרד שהוא עמד בראשו. רפי פרץ מונה בממשלת נתניהו – גנץ לשר עיר הקודש.

סימני השאלה סביב התאמתו של פרץ לתפקיד החלו עם מינויו, לפני כמעט שנה. החודשים שחלפו — וההתנהלות הכאוטית בזמן משבר הקורונה — איששו את החששות הראשוניים: פרץ אינו מתאים להיות מופקד על מערכת החינוך.

כרב הצבאי הראשי בתחילת העשור האחרון שיכלל פרץ את מלאכת ההדתה בצבא של ישראל. כמה ימים לפני שמונה לשר החינוך, ביוני 2019, הוא גם קבע כי אין הדתה במערכת החינוך. "זו כמעט פיקציה", טען. זאת, בעוד שבתי הספר החילוניים משמשים כר פורה למאמצי הדתה, הן ישירים על ידי ארגונים הנהנים מתקצוב נדיב, והן עקיפים באמצעות ספרי לימוד ותוכניות לימודים.

בהמשך דיבר פרץ בשבח "טיפולי המרה" ללהט"בים, לא מצא פסול באפרטהייד לאחר שהשטחים יסופחו לישראל ללא מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים, התנגד לשירות נשים כלוחמות בצבא, ועוד.

לקראת בחירות ספטמבר רפי פרץ חבר ל"עוצמה לישראל", ממשיכת דרכו הגזענית של הרב כהנא, ורק שיקולי עלות־תועלת פוליטיים של נתניהו מנעו מברית זו להתממש. בחודשי הפעילות בין סבבי הבחירות, עסק פרץ רבות בחינוך הדתי. כהונתו של פרץ היא תזכורת לכך שאסור לקבל שר שמעדיף אינטרסים סקטוריאליים על פני הצרכים הדחופים של כלל מערכת החינוך.

בממשלה הקשובה לאזרחיה ומבקשת באמת לשרת אותם, די היה במלחמתו של פרץ בלהט"ב, בנשים ובשאר עקרונות השוויון, כדי לפסול אותו לתפקיד השר האחראי על מערכת חינוך מגוונת ופלורליסטית, שסובלת מפערים בלתי נתפשים בין הקבוצות השונות בחברה וממבנה מאובן ולא רלוונטי.

יש להצטער שלפרץ נמצא בכל זאת מקום כשר בממשלה החדשה. ואולם, טוב שעזב את משרד החינוך. הגיע הזמן ששרים דתיים יורידו את הידיים שלהם ממערכת החינוך הממלכתי שאמור להיות כללי, כשם שלא מתערבים במערכת החינוך הדתי, כך צריכה מערכת החינוך להיות כללית פתוחה לכל ולא רק קבלת תכנים דתיים אורתודוקסים.