במעמד השבעת הממשלה הישראלית, טען ראש הממשלה החלופי ושר המלחמה הנכנס בני גנץ, כי הציבור אמר לנבחריו: "תפסיקו לריב ביניכם ותתחילו לעבוד בשבילנו".

אלא שאם לשפוט על פי גודל הממשלה החדשה, מי שמתחיל לעבוד בשביל מישהו זה הציבור. הציבור יידרש לממן את הממשלה המנופחת, הבזבזנית והגרגרנית ביותר בישראל.

מי שעד לא כבר הנהיג מחנה, שהיה מאוחד סביב ההבנה, שישראל מונהגת בידי מנהיג מושחת ומשחית, נאשם בפלילים בעבירות חמורות, המתחמק מידי החוק בבית המחוקקים ומעוות את החוקים לצרכיו, נשא נאום פייסני, שבו אף החמיא להגינות של הנאשם בשחיתות.

בלא שמץ של מודעות עצמית או כבוד עצמי הצהיר גנץ, כי "תם המשבר הפוליטי הגדול ב'תולדות' ישראל. הגיע הזמן לסיים את עידן השיסוי והפילוג ולהתחיל בעידן של פיוס".

אלא שכניעה מוחלטת ליריב, תוך כדי הפרת הבטחות וויתור על חברים ועל עיקרונות, איננה התרופה לשחיתות, כי אם הסימפטום שלה. "אם קנו אותך, לפחות אל תמכור לנו שלא היתה ברירה. קנו אותך, יש לך מחיר, זה מה שאתה", הטיח בגנץ יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד. בעוד את השלטון הרוויח גנץ במרמה כלפי המוני בוחרים, את הביקורת של מי שהיה עד לא כבר שותפו לדרך הוא הרוויח ביושר.

בשעה שבישראל נרשמו יותר ממיליון מובטלים ושיעור האבטלה במשק חצה את ה–24%, עומד בנימין נתניהו, זורה חול בעיני הציבור ומלח על פצעיו ומתרץ את הניפוח של הממשלה "השוויונית" שלו בכך שעלות ממשלת האחדות "נמוכה לאין שיעור מהעלות של בחירות נוספות".

מדובר בדמגוגיה נחותה. החיסכון לכאורה יכול, לכל היותר, להצדיק את עצם הקמת ממשלת האחדות. אבל מה מצדיק את הגודל החסר תקדים שלה ואת הבושה שבממשלה בת 36 שרים, שרבים מהמשרדים הומצאו, נחתכו, הותכו ונתפרו במיוחד לצורך הקמתה?

נתניהו מציג ככורח את מה שנמצא לגמרי בידיו ובידי גנץ. מה בדיוק מנע מהם להקים ממשלה רזה, ובה מינימום הכרחי של שרים, שקמה ופועלת אך ורק על פי צורכי הציבור, לטובתו ולמענו?הממשלה שקמה מדברת גבוהה גבוהה על פיוס, על חירום ועל שוויון ואחדות — אבל כל כולה אומרת ניכור, ניתוק, ניצול וחמדנות.