החלטתו של ראש מחנה "רק לא ביבי", בני גנץ לחבור לביבי ולכהן תחת נאשם בפלילים הוצדקה בצורך להיאבק בקורונה, לאחות את השסע בציבור ולהימנע ממערכת בחירות רביעית. מה בין אלו ובין בחירתו של גנץ לעמוד מנגד בשעה שנתניהו מעליל על חבריו למחנה, שיחד עם גורמים בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת קשרו נגדו קשר במטרה להדיחו מהשלטון באמצעות תפירת תיקים?

"יש לחברי ולי אמון מלא במערכת המשפט ואכיפת החוק. בעת הזאת, אולי יותר מתמיד, עלינו לפעול כממשלה וכחברה למען אחדות ופיוס". זה כל מה שהיה לגנץ לומר על מופע האימים של נתניהו, ממש כאילו שמערכת המשפט ואכיפת החוק היא המואשמת בשוחד, מירמה והפרת אמונים.

אם יש משהו שנאום נתניהו הוכיח מעל לכל צל של ספק, הרי זה שפניו להמשך המלחמה והקיטוב הפוליטיים. הוא עושה זאת על ידי כך שהוא מטמיע בקרב הציבור תמונה מעוותת של מציאות, שבה מחנה הימין יושב לצדו על ספסל הנאשמים, נרדף על עצם היותו ימני, בעוד שמחנה השמאל הוא השוטר המושחת, התובע, השופט המכור והתליין. זו עלילת דם שמופצת בכל האמצעים, הערוצים והרשתות החברתיות, שוקעת לאט לאט בתודעה, מרעילה את השיח הציבורי, זורעת שנאה, ובאופן טבעי תקצור גם אלימות.

באותו זמן גנץ, גבי אשכנזי וחבריהם בכחול לבן ובעבודה מכבדים את השותפות עם האיש, שחותר תחת הממלכתיות שבשמה הם נכנסו לממשלת אחדות; מאפשרים לו לשגר רקטות של רפש על מוסדות הממשלה, להמריד את הציבור נגד המשטרה והפרקליטות ולסמן מטרות על גבם של מפכ״ל המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואחרים. הם מתעלמים במפגיע מהעובדה שלא ישראל היא שנמצאת על האלונקה שתחתיה נכנסו, אלא נתניהו עצמו. זאת ועוד, הם מקבלים בשוויון נפש את העובדה שראש הממשלה מסית בפומבי נגד מי שהיו עד לא מזמן אחיהם לנשק במחנה שבראשו הם עמדו עד לכניעתם.

גנץ חייב להתעשת במהרה. עליו לעמוד לצד המוסדות הממלכתיים שעליהם התחייב להגן עם כניסתו לממשלה. עמידה כזאת אינה מסתכמת בציוץ רפה בטוויטר, אלא באולטימטום לנתניהו: או שתפסיק לחתור להרס שלטון החוק, או שתחפש שותף אחר.