בחשבון הטוויטר שלו, מציג עצמו בנימין נתניהו כ"ראש ממשלת ישראל ויו''ר הליכוד", אולם ציוציו מלמדים שהמנהל האמיתי של החשבון הוא "הנאשם נתניהו".

כך, לדוגמה, צייץ הנאשם: "מנדלבליט משעבד את משטרת ישראל לרדיפה אובססיבית ומגמתית של משפחת נתניהו בניסיון להפיל את ראש ממשלת ישראל. הציבור כבר הוכיח שהוא לא קונה את זה".

אסור לטעות: לא מדובר בביקורת של ראש ממשלה על היועץ המשפטי לממשלה, וכמובן שאין בידיו ולו בדל ראיה בנוגע לטענה שהיועץ סטה או קשר נגדו. זהו ניסיון בוטה של נאשם בפלילים לשכנע את הציבור, שההליך נגדו זוהם ולהביא לידי ביטול המשפט.

אין זה מקרי שהנמען של ההאשמות הללו הוא "הציבור" ולא הגורמים הרלוונטיים לחקר האשמות מסוג זה — שכן מדובר בהאשמות שווא. אפילו מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שמונה כדי לפרגן ודוגל ב"ביקורת בונה", סירב לבקשתו של שר המשפטים היוצא אמיר אוחנה לפתוח בבדיקה לגבי התנהלותם של הפרקליטות ומנדלבליט.

נתניהו חובש שני כובעים: בכובע אחד הוא אמור לייצג את האינטרסים של ישראל ובכובעו האחר הוא נתבע על ידה. הוא עצמו היטיב לנסח את ניגוד האינטרסים בין שני הכובעים, כשהזהיר בשנת 2008, כי קיים חשש שהחקירות נגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט יגרמו לו לקבל הכרעות "על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס 'האינטרס הלאומי'".

עתה מתחוור שהפוסל במומו פסל. צל כבד של ספקנות מעיב על כל צעד שנוקט נתניהו: הציבור לא באמת יודע מה מניע אותו או את המדיניות הישראלית. זהו מצב בלתי נסבל, המחייב לבחון בשבע עיניים כל פעולה של ראש הממשלה, כדי לוודא שהיא אמנם משרתת את האינטרס הציבורי ולא רק את האינטרסים של הנאשם בפלילים. שופטי בג"ץ, שטענו כי אין מניעה שראש ממשלה לכהן ולנהל במקביל משפט פלילי, הכניסו את הישראלים למצב בלתי אפשרי.

מנדלבליט, הפרקליטות, המשטרה והשופטים חייבים להמשיך בעבודתם באופן ענייני וחסר פניות, מבלי להיבהל או לחשוש מההסתה המתמשכת נגדם. אסור להם לתת לכוח ולשררה שיש לנאשם בכובעו כראש ממשלה לשבש את דרכם; אסור שציוצים, פוסטים, או נאומים מתלהמים בבית משפט ירפו את ידיהם בבואם לשפוט את נתניהו או לפתוח בחקירות חדשות נגדו או נגד מקורביו, במידת הצורך.