לכאורה, אין מקום להתאכזב שוב מבני גנץ. לקהל בוחריו לא אמורות להיות יותר ציפיות ממי שהפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הפנה עורף לבוחריו ולחבריו, חבר ליריבו הפוליטי והעניק לחבר כנסת נאשם בפלילים את הרוב הדרוש לשם הקמת ממשלה.

ובכל זאת, יו"ר כחול לבן מצליח לאכזב שוב ושוב, כל פעם מחדש. האכזבה נובעת ככל הנראה מהציפייה שצמד הרמטכ"לים לשעבר, גנץ וגבי אשכנזי, ישמשו בכל זאת סוס טרויאני בממשלה, וברגע האמת יפילו את נתניהו "מבפנים", או לכל הפחות יבלמו אותו ואת הידרדרותה של ישראל במורד הסיפוח, השחיתות והרס שלטון החוק.

אלא שיש לראות את האמת ולהכיר במציאות: גנץ ואשכנזי עברו צד ועברו שינוי. בעיצומו של משבר כלכלי ומצוקתם של הציבור השיראל שנאנח תחת הסגרים שהוטלו עליהם על ידי נתניהו באמתלת מאבק בקורונה, הם נתנו יד לממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה, חוקקו חוק נורווגי וזרמו עם כל דרישה של נתניהו, לרבות הטבת מס של כמיליון שקל. באחרונה נוספה לרשימה המפוקפקת תמיכה בתוכנית של נתניהו תחת כיסוי תוכנית טראמפ, כשהיא מלווה בהצגת עמדה מדינית מעוותת.

בדברים שאמר גנץ בשיחה עם כתבים צבאיים בקריה בתל אביב, התרברב — בסגנון שהיה מבייש אפילו את נתניהו — שאם הפלסטינים לא יהיו מוכנים לדון בנושא הסיפוח, ישראל תמשיך בלעדיהם. גנץ הצהיר כי "לא נמשיך לחכות לפלסטינים. הפלסטינים ממשיכים לסרב לדיאלוג ולהישאר ב'דיפ שיט' שלהם", אמר.

כך לא מדבר מנהיג פוליטי, בוודאי לא מי שמעוניין להוות אלטרנטיבה למסית מבלפור. הזלזול של גנץ בפלסטינים מעיד על יוהרה, נמיכות קומה ואי־הבנה של קונפליקט מורכב בין שני צדדים. אם אמנם יש "דיפ שיט" שבתוכו טובעים הפלסטינים, אז הוא כיבוש בן 53 שנה, פרויקט דיכוי משיחי שמונצח על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן ומתוחזק על ידי הצבא, שבראשו עמד גנץ בעצמו. במקום להטיף לפלסטינים על שינוי, מוטב שגנץ ישאל את עצמו בכנות אם הוא אכן מעוניין בשינוי. אם כן, עליו להיזכר בסיבת קיומו הפוליטי ולעצור את טרפת הסיפוח. במידה שלא, עדיף שיפנה את השטח וייתן לכוחות פוליטיים אחרים לנסות להשלים את המשימה.