על אף בנימין נתניהו שב ונקב ב–1 ביולי כבמועד שבו יתחיל תהליך "החלת הריבונות" — בימים האחרונים שלפני המועד הזה הוא ניסה למצוא דרכים לרדת מהעץ. אחת מהן היא הוויכוח בינו לבין ראש הממשלה החליפי בני גנץ סביב הנרטיב, המתאר את הסיבות לדחיית מועד הסיפוח.

בין היתר, נתניהו הצהיר לפני חבריו לסיעה שהסיפוח "אינו תלוי בכחול לבן, הם לא הגורם שיכריע לכאן ולכאן". מעבר לחשש של נתניהו, שמא שותפיו ל"ממשלת האחדות והפיוס" יצטיירו כשותפים ל"הכרעות ההיסטוריות", ההבהרה נאמרה בתגובה לדברים שאמר גנץ לשליחו של נשיא ארה"ב אבי ברקוביץ' ולשגריר ארה"ב בישראל, דייוויד פרידמן. גנץ אמר ש–1 ביולי אינו תאריך קדוש, וש"לפני קידום מהלכים מדיניים, צריך לסייע לאזרחים להצליח לחזור למקומות העבודה ולשוב ולהתפרנס בכבוד".

ואולם, הוויכוח בין נתניהו לגנץ על העיתוי נועד להסתיר את המחלוקת האמיתית — על עצם הסיפוח. המחלוקת הזאת לא מקבלת ביטוי פומבי, משום שהתנגדות לסיפוח נתפשת כעמדת שמאל, ושני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, לא מעוניינים להיות מתויגים כ"שמאלנים".

זה המחיר היקר של תהליך הדה־לגיטימציה שעבר השמאל בשנים האחרונות: במקום לנהל דיון נוקב ועקרוני על סוגיה הרת גורל, כל מה שהמרחב המצטמצם בישראל מאפשר זה ויכוח קטנוני על עיתוי.

נתניהו נמצא במלכוד שהוא אינו יכול להודות בו. גם אם אינו מעוניין לספח, העובדה שהממשל האמריקאי הסיר את התנגדותו לכך מוטטה את מערכת האיזונים שאיפשרה לו לשחק משחק כפול מול המתנחלים. כעת הוא מנסה לתמרן את דרכו מהעץ שעליו טיפס אל קרקע בטוחה.

נתניהו וגנץ יודעים היטב שישראל לא יכולה לספח את השטחים בלי להסתכן בהתקוממות פלסטינית והתלקחות אזורית. הם גם מבינים שסיפוח חותר תחת פתרון שתי המדינות, שהוא עדיין הפתרון היחיד לסכסוך.

מיליוני הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים לא ייעלמו משום שנתניהו וטראמפ החליטו שישראל זכאית "להחיל ריבונות". לא ב–1 ביולי 2020, וגם לא ב–1 ביולי בעוד עשור, לא ניתן יהיה לספח בלי להעלות באש את האזור.