תיעוד המעצר האלים של תושב חולון, לאחר שהשוטרים ביקשו לתת לו דו"ח בגין אי־עטיית מסכה, מדגיש פעם נוספת, וביתר שאת, את בעיית האלימות המשטרתית. בשנים האחרונות, כשלכל אזרח יש מצלמה בכיס, אלימות זו נחשפת ברשתות החברתיות, ולמערכות אכיפת החוק אין יותר דרך להסתיר אירועים חריגים. יתרה מזאת, החשיפה מחייבת את המשטרה להכיר בבעיה שממנה היא מנסה להתעלם, ולהתמודד עמה. האלימות המשטרתית אינה פוסחת על אף אחד: הכל בשם הטענה של "שמירה על הסדר הציבורי".

המשטרה הישראלית נוהגת לומר, כי מדובר ב"תפוחים רקובים". אבל בפועל, ניצול לרעה של הסמכות להשתמש בכוח כבר מזמן אינו נחלת בודדים. זוהי תופעה שקיימת בכל יחידה משטרתית שאנשיה באים במגע עם אזרחים, שעיקר עיסוקם בעת האחרונה הוא התערבות אלימה במחאות הציבוריות ההולכות ומתפשטות בשל המשבר הבריאותי והכלכלי.

לא רק הישראלים סובלים מהבעיה. אזרחי ארצות הברית סובלים מאלימות משטרתית קשה, שנחשפה לאחרונה במצלמות שתיעדו את רציחתו של ג'ורג' פלויד. גם בישראל המשטרה נהנית מהעדר בקרה על פעילותה. שוטרים אלימים זוכים לגיבוי ממפקדיהם, והכביסה המלוכלכת בארגון מכובסת בבתי דין משמעתיים, שלכל היותר נוזפים בשוטר האלים, והוא שב ליחידתו.

המחלקה לחקירות שוטרים סירסה את עצמה מבחירה: מאז כניסתה של מנהלת חדשה, לפני שנתיים, כמות כתבי האישום נגד שוטרים ירדה ב–50%, והמחלקה, שאמורה להוביל את המאבק באלימות המשטרתית, מעבירה יותר תיקי אלימות לטיפול פנים משטרתי. גם כשכבר מוגשים כתבי אישום, השופטים נוטים להקל עם שוטרים אלימים, עד כדי ביטול הרשעתם על מנת שלא יפוטרו.

ללא מפכ"ל קבוע, רוח המפקד היא זו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, שאמר שאם אדם תוקף שוטר – "דמו בראשו". למעשה, מדובר במתן אור ירוק לשוטרים להפעיל אלימות בלתי מידתית כלפי אזרחים, אפילו כאשר מדובר ב"פושעי קורונה", שסירבו להציג תעודת זהות מחשש לדו"ח כספי, או חמור מכך, ניסו להימלט. הנשק היחידי שנותר בידי אזרחים למול האלימות משטרתית הוא עדשת המצלמה. רק תיעוד מקרי האלימות ופרסומם יכולים להוביל להצבת מראה בפני המשטרה, ולשינוי כלשהו. עד אז, ובהעדר בקרה, נתונים האזרחים לחסדיו של השוטר, ולו הזוטר ביותר.