ההפגנות ההמוניות המתקיימות בישראל הן שיאה של המחאה הציבורית, שצוברת תאוצה בתקופה האחרונה, בתגובה לכישלון של ראש הממשלה בנימין נתניהו בניהול משבר הקורונה, ולניתוק שלו ושל חבריו לממשלה.

לציבור נמאס. לא זו בלבד שהכלכלה מתרסקת, הציבור מבין שמי שאמור לעשות לילות כימים כדי לפתור את המשבר מעדיף להשקיע את מרצו בחבילת סיוע אישית לעצמו — הטבת מס בסך כמיליון שקלים על חשבון הציבור. לא זו בלבד שהציבור כורע תחת הנטל הכלכלי, הוא גם צריך לשמוע את השר צחי הנגבי מגדיר את הזעקות כ"חארטה", ולצפות בשורה של פוליטיקאים בכירים מפירים את הנחיות הריחוק החברתי שהם עצמם גזרו על הציבור.

נראה שהמחאה וחוסר האמון של הציבור בנבחריו הצליחו לבקוע סדק בחומת הניתוק של ממשלת המנותקים. אחרי שבועות של ניכור מהציבור ומקשייו הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים, נזכרו נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ להציג תוכנית סיוע כלכלית חדשה.

התוכנית כוללת מענק בסך 7,500 שקלים לעצמאים; הארכת הזכאות לדמי אבטלה עד יוני 2021, או עד ששיעור האבטלה יירד אל מתחת ל–10%; כמו כן, עסקים קטנים עם מחזור של עד 300 אלף שקל, יקבלו מענק של עד 6,000 שקלים אחת לחודשיים. שווי התוכנית הוא כ–90 מיליארד שקל: 60 מתוך התקציב, והשאר – באשראי.

על הנייר מדובר בצעדים חשובים בכיוון הנכון, אלא שהציבור כבר חווה על בשרו הבטחות שלא מתממשות, וכספים שלא מגיעים לחשבון הבנק. התוכניות האלה יקומו ויפלו על הפרטים הקטנים ועל כושר הביצוע — שעד כה הוכח כירוד.

צריך להביא בחשבון שהתוכנית אינה מייצרת מקומות עבודה, אינה מורידה את מספר המובטלים, ובוודאי אין די בה כדי לאפשר פתיחה מחדש של עסקים שנסגרו. לכל היותר מדובר בגלגל הצלה מפלסטיק שנזרק בלב ים לניצולים מספינה שמאיימת לטבוע. כדי שהתוכנית תהיה אפקטיבית נדרש תקציב לשנה וחצי הקרובות ורפורמות כלכליות.

אלא שנתניהו מעדיף לשמור לעצמו — כהרגלו — אופציות פוליטיות לפירוק הממשלה כדי לא לקיים את הרוטציה. כל עוד אינטרסים פוליטיים ורווחה אישית תופסים מקום מרכזי בשיקוליו של נתניהו, סיכויי המשק להתאושש נמוכים מאוד.