ראש הממשלה של ישראל, בנימין נתניהו, הוא האחראי למחדל הקורונה. מן הרגע הראשון שנודע בו על התפרצות המגפה, נתניהו לקח את המושכות וניהל את המשבר באופן ריכוזי, בלי להאציל סמכויות ולשתף אחרים בהחלטות, בלי שקיפות, מאחורי הגב של הכנסת ושל הממשלה ותוך כדי האדרת "תושייתו והישגיו" בכל ערב בשידור ישיר. רק בזכותו, ישראל הצליחה "לזהות את הסכנה בזמן", התפאר. מנהיגים מכל העולם מתקשרים אליו כדי ללמוד ממנו איך להביס את הנגיף, התרברב.

משהתברר שפרץ גל שני, שנתוני התחלואה מראים על עלייה, שהחזרה לשגרה נכשלה, שהמגבלות שהוסרו הוטלו שוב, שהסיכויים לסגר מלא נוסף עולים מיום ליום וישראל נקלעה למשבר כלכלי חסר תקדים — נתניהו הפסיק לראות את עצמו כאחראי הבלעדי לניהול הקורונה.

כעת כולם אשמים חוץ ממנו: הציבור, שלא נענה להנחיות; בני גנץ וכחול לבן, "אשר משיקולים פוליטיים מכשילים את הצעדים הדרושים לבלימת המחלה והצלת חיים"; יו"ר ועדת הקורונה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שוועדת הקורונה שבראשה היא עומדת אישרה לפתוח את בריכות השחייה ואת חדרי הכושר, בניגוד לעמדת הממשלה.

כולם אחראים למחדל חוץ מנתניהו; בין שזה המנכ"ל הפורש של משרד הבריאות, משה בר סימן טוב (שפתאום הוחזר כיועץ מיוחד), או פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, שהתפטרה לפני כשבועיים. הוא הרי רק ראש הממשלה.

כשמדינות אחרות ניצלו את הסגר כדי להכין את מערכת הבריאות שלהן ולחזק את מערכת קטיעת שרשראות ההדבקה — מיהר נתניהו לעבור הלאה, אל הזיות הסיפוח והמאבקים הפוליטיים והמשפטיים שלו. הניהול הכושל שלו עלה מיליארדי שקלים, ובעיקר גרם למאות אלפי אזרחים להידרדר ואף להיהרס מבחינה כלכלית. היה מן הראוי, שמי שסיפר לציבור שרק בזכותו הצליחה ישראל להשטיח את העקומה בגל הראשון ולמנוע קטסטרופה כמו באיטליה וארצות הברית יקבל עליו את אותה מידה של אחריות לכישלון ויתפטר. אבל המושג "קבלת אחריות" אינו מצוי בלקסיקון של נתניהו, ולכן הציבור הוא שמנסה להראות לו את הדרך החוצה.

את קולות המחאה שנתניהו שומע מחלון ביתו ברחוב בלפור לא יהיה אפשר להשתיק, גם לא באמצעות שוטרים. אלה קולות של ציבור שנחנק ואינו יכול לנשום עוד.