הפגנות המחאה בשבועות האחרונים בכיכר רבין בתל אביב וליד מעון ראש הממשלה של ישראל בעיר הקודש הניבו תוצאה לא מתוכננת: בנימין נתניהו נלחץ, והחליט, בניגוד לעמדת משרד האוצר ובנק ישראל, לשלם לכל הישראלים מענקים בסך של 6 מיליארד שקל.

התוכנית הוצגה לאחר עלייה רצופה בשיעור התחלואה, ובזמן שהממשלה של  נתניהו כבר מתכננת את הסגר הבא. על פיה, ממשלת ישראל תשלם לכל אזרח 750 שקל, למשפחה עם ילד אחד 2,000 שקל, למשפחה עם שני ילדים 2,500 שקל, ולמשפחה עם שלושה ילדים — 3,000 שקל. המענק אינו מבחין בין שכירים לעצמאים, בין כאלה שנפגעו ממשבר הקורונה לכאלה שלא.

6 מיליארד שקל הם סכום עצום, שניתן לעשות בו שימושים יעילים והוגנים יותר: מהגדלת הפיצוי לנפגעים אמיתיים מהמשבר ועד הכשרה מקצועית לאנשים שאיבדו את עבודתם, כדי להכין אותם לרגע שבו המשק יתחיל להתאושש. אלא שנתניהו, בניגוד למדיניותו כשר האוצר בשנים 2003–2005, אז קיצץ בקצבאות כדי לדחוף אנשים לשוק העבודה, בחר הפעם בפתרון פופוליסטי ולא יעיל, שנרקח על ידי יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון.

נתניהו טוען, שהפתרון של מענק עיוור נבחר משום שהוא יזרים כסף במהירות לאזרחים. לשיטתו, אם היו נקבעים קריטריונים למתן המענק, כדי שיגיע רק למי שבאמת נפגעו, הדבר היה מסרבל את התהליך ומעכב את העברת התשלום. טענה זו אינה מתיישבת עם דברי השבח שלו ליכולותיה הדיגיטליות של ישראל. עולה ממנה כי הוא סבור שהמערכות הממוחשבות שנעשה בהן שימוש אינן מאפשרות לאתר את נפגעי המשבר. הוא אף טען, כי המענקים ישמשו להגדלת הצריכה ולעידוד העסקים, אבל זה לא מתיישב עם הסגר שהממשלה היתה מתכננת, אשר ישבית עסקים רבים.

מטרתו של נתניהו היא בסך הכל לשחד את הציבור; לזרוק לו כמה שקלים כדי להפחית את הזעם על מדיניותו. המחאה ומצבו המשפטי גרמו לו לאמץ גישה פופוליסטית רווית שליפות מהמותן. זהו מסר רע, שיביא לפגיעה ביכולת ההתאוששות של כלכלת ישראל מהמשבר, ובעיקר איבוד עשתונות מצד בנימין נתניהו.