המסר של יו"ר ועדת הקורונה בכנסת, ד"ר יפעת שאשא־ביטון, לממשלת הקורונה, חד וברור: "אנחנו לא נפסיק לדרוש, שבכל אחת מההנחיות שיוצאות מהממשלה יהיה רעיון מסדר". כך הבהירה רגע לפני שהוועדה דחתה את צו הסגירה הממשלתי למסעדות, ואישרה את פתיחתן.

אי אפשר להפריז בחשיבות הדרישה של שאשא־ביטון, להבין את ההיגיון המנחה של משרד הבריאות ושל הממשלה, בבואם להטיל מגבלות דרקוניות על הציבור, שחורצות גורלות כלכליים.

סירובה של שאשא־ביטון לאשר את הצווים הממשלתיים מבטא את חוסר האמון העמוק השורר בין הציבור לבין הממשלה, שלא במקרה חבריה מכונים "מנותקים". הציבור לא סומך על הממשלה, ואינו מאמין שהמגבלות שהיא מטילה או מסירה מעליו הן לטובתו. לא ככל שזה נוגע לבלימת התפשטות המגפה ולא ככל שזה נוגע לייצוב המשק והסיוע הכלכלי. אי אפשר להטיל מגבלות על הציבור, ולצפות לשיתוף פעולה ולצייתנות, ללא אמון. ואמון ניתן לבנות רק כאשר הציבור שותף להחלטות, דרך נבחריו; רק כשהציבור מבין את הקשר שבין המגבלות שהוטלו עליו ובין בלימת התפשטות המחלה; ורק כשהציבור בטוח שהממשלה תסייע לו כלכלית במידה שציות למגבלות יפגע בו כלכלית.

שר הבריאות יולי אדלשטיין מתנהג כמי שהדבר היחיד שהוא זוכר מתקופתו כיו"ר הכנסת הוא הפטיש. אדלשטיין טען שבגלל שאשא־ביטון יוטל סגר והציג את הדרישות לקבל נתונים מדויקים — כמה נדבקו במסעדה וכמה בחדר כושר — כ"ילדותיות". אין שום דבר ילדותי בדרישה מהממשלה לשכנע את נציגי הציבור, כי היא פועלת באופן הגיוני, עקבי וענייני. למעשה, הדרישה של אדלשטיין, שהכנסת תציית לכל גחמה של הממשלה — גם כשזו מתנהלת באופן כאוטי לחלוטין, מטילה מגבלות וחוזרת בה — מניחה שהכנסת היא ילדה קטנה שאמורה לציית לאבא ואמא מהממשלה. כך מתנהגת ממשלה שלא מבינה שבית המחוקקים הוא הריבון.

ממשלת הקורונה כשלה עד כה באופן מוחלט בניהול המשבר. במקום לאיים על שאשא־ביטון, להדיחה ולנסות להצר את צעדיה של הכנסת באמצעות חקיקה מגבילה, מוטב שהממשלה תתחיל לעבוד בשקיפות מלאה, בצורה מסודרת ושקולה ותטרח להביא נתונים שמשכנעים את הציבור בדבר חשיבות המגבלות. עד אז, טוב ששאשא־ביטון שם כדי לעצור את טירוף המערכות.