בשנים האחרונות בנימין נתניהו הוא מחולל האלימות הראשי בישראל, ומתוקף תפקידו ומעמדו גם המסוכן ביותר. את הסטאז' הוא עשה בסתיו 1995, בימי אוסלו. בימים האחרונים, בגבור עליו מצוקתו הפוליטית, המשפטית והמשפחתית, הוא מוציא לפועל את השלב המכריע בתוכניתו: להבעיר את ישראל.

מתודלקים ברמיזותיו וקריצותיו, פשטו פלוגות של בריוני ימין קיצוני מצוידים באלות ובבקבוקים על רחובות תל אביב, ופרעו במפגינים שלווים ושומרי חוק. נתניהו – השולף המהיר באומת הטוויטר כשזה נוגע לו או לבנו – המתין, בכוונת מכוון, 14 שעות לפני שפרסם פוסט מתחסד וצבוע שעסק בעיקר בו ובאיומים עליו ועל משפחתו.

הוא קרא למשטרה "להגיע לחקר האמת". היה שם גם איזה גינוי רפה. כשיירצח המפגין הראשון, נתניהו יגלגל עיניים. גיניתי, הוא יאמר, וישלוף מחשבונו משפט סתמי שהתחבא בפוסט שלו.

כמעט הישראלים שכחו ממה הכל נובע. כשהוגש נגד נתניהו כתב האישום נכתב כי על מנת שלא לאפשר את קיום המשפט ושמיעת עדי המדינה, שעדויותיהם צפויות להביא עליו את סופו הפוליטי, הוא לא יהסס "לשרוף את המועדון". כעת שלב העדויות מתקרב. בעוד חמישה חודשים יעלה עד המדינה הראשון מבין שלושה על דוכן העדים. מה יכול לעצור זאת? מלחמת אזרחים למשל. מצור על בית המשפט המחוזי, למשל.

נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון בישראל שמאוים. אהוד אולמרט ספג איומים קשים, אהוד ברק, שרון בגלל ההתנתקות, כולל פסקי הלכה, וכמובן יצחק רבין. האיומים עליו היו החמורים ביותר: דיני רודף, כיכר ציון, ארון קבורה ואבטחת אישים רופפת ורשלנית שאינה מתקרבת בממדיה לאחוז אחד מזו שמגוננת על נתניהו באינספור מעגלים. איש מהם לא התבכיין, לא התלונן, מבוקר עד ערב.

אנשים יידקרו ויחטפו מכות רצח ברחוב מאוהדיו, ראשיהם כמעט יותזו בסילוני מים שיכוונו אליהם בכינון ישיר משוטר שוטם, והמתלונן הגדול מהמבצר בבלפור יקונן על מר גורלו.

נתניהו לא חולם להקים את "קבינט הפיוס", שעליו הוסכם עם בני גנץ בסוף חודש אפריל. הראש שלו בבחירות הבאות. והוא מעדיף קמפיין מדמם על פני כל פיוס. מבחינתו, שיהיו בחירות בנובמבר, אולי בעיצומו של גל שלישי של מגפת הקורונה, וכשחדרי המיון יקרסו גם ממי שנדבקו בנגיף, וגם מפעילי מחאה שהוכו ונדקרו.