חמישה מפגינים נפצעו ביום 28 ביולי מתקיפה במהלך הפגנה בתל אביב נגד השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה. המפגינים נדקרו בבקבוקי זכוכית שבורים, הוכו באגרופים ובכיסאות ורוססו בגז פלפל. שני מפגינים נחתכו בצווארם; אחד מהם נזקק לתפרים בעורפו.

אף על פי שמפגינים רבים זיהו בקלות יחסית את חבורת הפורעים, משטרת ישראל לא נקפה אצבע כדי לעצור את ההשתוללות. זאת ועוד, בצילומים מהשטח נראים התוקפים צועדים בסמוך לבלשים סמויים של המשטרה ומשליכים לפח אלות שהחזיקו — בעוד בלשי המשטרה אינם עושים דבר. מדובר בחומרים המחייבים בדיקה רצינית על שיתוף פעולה בין חלק מהפורעים לבין המשטרה. ספק אם השר אוחנה, המסית נגד המפגינים השכם והערב, מסוגל להורות על כך.

תגובת בנימין נתניהו על תקיפת המפגינים כללה תשלום של מס השפתיים הרגיל ("אין מקום לאלימות") וניסיון להאשים את כולם (אהוד ברק, יאיר לפיד ו"האנרכיסטים" משמאל), מלבד את מי שכבר 11 שנה עוסק בשיסוי והסתה — הוא עצמו. נראה, שכתמי הדם של המפגינים לא הדאיגו אותו ביותר; הדאיג אותו יותר מיצג מחאה, שהוצב בכיכר רבין ושמו "הסעודה האחרונה". במיצג בובה בדמותו יושבת מאחורי שולחן עמוס כל טוב ואוכלת מעוגה, שצויר עליה דגל ישראל.

תקיפת המפגינים בתל אביב איננה מקרה יחיד, בניגוד למה שנוהגים לומר בימין בכל פעם שעוד "עשב שוטה" לוקח את החוק לידיו. לאלימות הפוליטית בישראל יש כיוון אחד: מימין לשמאל.

גם אין זה מקרה, שהבית של אוחנה נעשה למוקד מחאה חדש. כל זאת כי אוחנה בחר להשתמש לרעה בכוחו כדי להשפיע על המשטרה לפעול נגד המפגינים מול מעון נתניהו בעיר הקודש: לקנוס אותם באופן בררני, לנהוג בהם ביד קשה ואף למנוע מהם להפגין שם.

הפירומן בנימין נתניהו ועושה דברו אוחנה עוד מעזים להוכיח את השמאל על "ערעור יסודות החברה הישראלית" ועל "שנאה באוויר". אחרי ששפכו דלק בכל שדה ציבורי אפשרי וחילקו גפרורים לכל, הם אינם מתביישים להטיף על הצורך "להוריד את הלהבות". זה דפוס פעולתם: להסית, ואז לצייץ; לשסות, ואז לגנות. המשחק הכפול הזה עלול להיגמר ברצח נוסף. הדם יהיה על ידי נתניהו.