המשבר האחרון של "ממשלת הפיוס" הסתיים ברגע האחרון, שעתיים לפני מועד פיזור הכנסת, עם אישורה של הצעת החוק לדחיית אישור תקציב ישראל ב–120 ימים. אם יש לקח אחד, לא בהכרח מפתיע, שבני גנץ יכול ללמוד מהמשבר, הרי הוא שבנימין נתניהו מבין רק את שפת הכוח.

אין מה לקוות שמהממשלה הזו יצמח פיוס, שכן מדובר ביחסים שמבוססים על חוסר אמון מוחלט. נתניהו אוחז בשלטון זה 11 שנים ברציפות. עם השנים הוא פיתח הרגלים רעים, ואימץ תרבות שלטונית סמכותנית, מסואבת וסכסכנית. הוא מפר הבטחות והסכמים, משקר לציבור, משקר לשותפיו, ובשנים האחרונות אף מפיץ עלילות על יריביו הפוליטיים וגם על שותפיו. מדובר בראש ממשלה בלי קווים אדומים, מנהיג פופוליסטי שמראה אפס ממלכתיות, ושכבר אין טעם לנסות לשנותו.

גנץ עצמו ידע את כל אלה, ובכל זאת חבר אליו למען המאבק בקורונה ומתוך תקווה נאיבית לפיוס פנים־ישראלי. נדרשו לו מאה ימים כדי להבין שעשה טעות. "מאה ימים שתקתי למתקפות האישיות. שתקתי לגידופים וללעג של בכירי הליכוד. מאה ימי השתיקה, ההכלה וההבלגה הסתיימו", הבהיר במסיבת העיתונאים לפני ההצבעה, ובהמשך אף התחייב: "לעולם לא אתן שמישהו ימנה בובות מטעמו לתפקידים ציבוריים במקומות רגישים".

בכך התייחס יו"ר כחול לבן לכוונתו של הנאשם בפלילים לבחור את שומרי הסף — מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה החדש ובהמשך היועץ המשפטי לממשלה. אף על פי שנתניהו הכחיש שבכוונתו להתערב במינויים אלו, ניכר שגנץ מבין היטב שאין לסמוך על שותפו חסר האמינות, ושיש לעמוד על המשמר כל העת.

גנץ צריך לשאוב עידוד מהעובדה, שהתעקשותו שלא לשתף פעולה עם ניסיונות הסחיטה של נתניהו הניבה פרי. נתניהו קיבל את מתווה הפשרה שהציג חבר הכנסת צבי האוזר ("דרך ארץ"), ונאלץ לסגת מדרישתו לתקציב חד־שנתי. בתמורה אושרו תוספות תקציביות לטובת פתיחת שנת הלימודים ונושאי בריאות ורווחה בוערים.

בחודשים שנותרו עד המשבר הבא, מוטב לגנץ לדבוק בגישה זו. לא עוד חלומות חסרי תוחלת על שיתוף, שילוב ידיים ויחסי עבודה בריאים, אלא השלמה עם היותו של נתניהו שותף רע, שצריך להשגיח עליו בשבע עיניים. הימים האחרונים הוכיחו בבירור שנתניהו תלוי בגנץ לא פחות ממה שגנץ תלוי בנתניהו.