הסיפור הזה מתחיל כמו סיפור רגיל: משפחה, אמא דאגנית וילד קטן וסקרן שחוקר את סביבתו. אבל הואיל ואין שום דבר רגיל בחיי הפלסטינים בשטחים הכבושים, גם הסיפור הרגיל נהפך בהדרגה לסיוט. בכפר קדום בגדה הבחין ילד בן שבע בקופסה כתומה, מכוסה בחוטים ובד, ורצה להרים אותה כדי לשחק. אמו, שהיתה אתו, קראה לבני משפחתה לבדוק במה מדובר.

שניים מהם הרימו את הקופסה, טילטלו אותה ושמעו רעש. לאחר טלטול נוסף היה פיצוץ, ואחד מהם נפצע קל בידו ובפניו. התברר, שהקופסה היתה מטען מאולתר של צבא ישראל וכי מדובר בשלושה מטענים לפחות, שצבא ישראל הטמין "כדי ליצור הרתעה". למה שם? כי זה הכפר היחיד בשטחים, שעדיין מפגינים בו נגד הכיבוש מדי שבוע, מה שבעגה הצבאית מכונה "הפרות סדר אלימות באופן קבוע זה מספר שנים".

בשבועות האחרונים, לקראת חצות נכנס לכפר כוח מגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל והניח לפחות שלושה מטענים מאולתרים בשולי כביש המשמש את תושביו ונמצא סמוך לבתים. הכוח הסווה את המטענים באבנים, בדים וארגזי תחמושת ויצא מהכפר כשהמטענים מוכנים להפעלה. כלומר, נגיעה בהם תביא לפיצוץ המטען.

תגובת דובר צבא ישראל שוברת שיא בהיתממות: "לאחר שהתגלה כי הדבר עלול להוביל לפגיעה, פעלו הכוחות להוצאתם מהמרחב". האם מדובר בפרקטיקה חדשה ברֶפֶּרְטוּאָר פעולות צבא ישראל בשטחים? מי אישר להניח מטענים מאולתרים בצירים שתושבי הכפר, לרבות ילדים, נעים עליהם? האם היה יועץ משפטי צבאי כלשהו שאישר להניח את המטענים? מדוע הושארו בלא השגחה, כשהם מוכנים להפעלה? מי הכין את המטענים? האם הונחו באישור או בידיעה של המפקדים הבכירים באוגדה? צבא ישראל מסרב לענות.

את השאלות הללו אסור להשאיר פתוחות. בין שמדובר בנוהל חדש או ביוזמה אישית ש"צמחה בשטח", מדובר בחציית קו אדום, שרק במזל הסתיימה בלא נפגעים קשים.

יש להפסיק לאלתר את התופעה ולהעניש את המעורבים בה. על צבא ישראל לוודא, שלא נשארו עוד מטענים באזור ואין מקומות אחרים, שקופסאות כתומות ממתינות בהם לילדים תמימים או להוריהם. שלטונות ישראל פתחו בבדיקת התקרית. הניסיון המר מלמד, שלא ניתן לצפות להרבה מבדיקות כאלה.