הרצח של שריפה אבו מועמר, בת 30, אם לשלושה, מורה מרמלה, שנורתה למוות בעודה בביתה, הוא תעודת עניות למשטרת ישראל, שאיבדה שליטה על הפשיעה ביישובים הערביים ועל כמויות הנשק הבלתי חוקי בהם; לממשלה, שאינה מעמידה את הטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית בראש סדר העדיפויות; לישראל, הנוהגת באזרחים הערבים כאזרחים סוג ב' ונותנת להם הגנה משטרתית סוג ב'; ולחברה הישראלית, המתייחסת לאלימות בחברה הערבית כתופעת טבע, שאין סיכוי למגר.

אבו מועמר היא ההרוגה ה–56 מאירועי אלימות בחברה הערבית מתחילת השנה. הנתון הבלתי נתפש הזה מדגיש את העובדה, שארגוני הפשע פועלים בלי שייעצרו, יועמדו לדין או יורתעו. קרובי משפחה של אבו מועמר מחו על הפרסומים, ולפיהם נפגעה מירי תועה. לדבריהם, המשפחה מסוכסכת עם משפחה אחרת, ובעבר התלוננו על אלימות מצדה, אך המשטרה לא עשתה דבר. "ביקשתי כבר כמה פעמים מהמשטרה שיעשו חיפוש נשק אצל המשפחה השנייה, אבל כלום", אמר אחד מהם. אחר סיפר שבתחילת יולי הגיש תלונה למשטרה על כך שבני המשפחה ההיא הכו את בנו הקטן ברחוב, אך דבר לא נעשה.

בשנים האחרונות פתחה משטרת ישראל תחנות חדשות ביישובים הערביים, אך הדבר רחוק מלספק. המשטרה אינה מצליחה להילחם בפשע המאורגן ולא לסלק את הנשק הבלתי חוקי, אינה תופסת עבריינים ולא מגישה כתבי אישום — המשטרה אינה מצליחה להרתיע.

אך אין להסתפק בביקורת על המשטרה שכן אין לה די משאבים וכלים לטיפול בעניין. כל עוד הממשלה והציבור מתייחסים לאלימות בחברה הערבית כעניין ערבי פנימי, היא תמשיך להתקיים. מדובר בבעיה המחייבת היערכות ברמה ממשלתית, יעדים ברורים והקצאת משאבים. באוקטובר יצאו המונים ערבים לרחובות בתקווה להביא לשינוי. היום, כשנה אחר כך, המצב נותר על כנו.

באחרונה תולים תקווה בתוכנית ממשלתית למאבק בפשיעה, אך לא ברור אם התוכנית תצא לפועל ואם הממשלה תקצה לה את המשאבים הדרושים. לערבים יש זכות להרגיש בטוחים ברחובות, ליהנות מהגנה משטרתית ולחיות בחברה בלא נשק. אסור שהטרגדיה של אבו מועמר תיהפך לעוד סעיף בסטטיסטיקה של חוסר אונים.