הממונה על אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, התפטר תוך הטחת האשמות קשות בשר האוצר, ישראל כץ, וחולל דיון על יחסי פוליטיקאים־פקידים. אך אסור לתת לרעש הזה להסתיר עובדת יסוד קשה: ישראל פועלת משנת 2018 ללא תקציב מדינה.

לכאורה, יש לישראל כלי חלופי העונה לשם "תקציב המשכי", שמגביל את ההוצאה הממשלתית וקובע מסגרת. אלא שבעקבות הקורונה, התקציב הלכאורה־קשיח הזה אינו רלוונטי משום, שהממשלה אימצה את שיטת הקופסאות כדי לעקוף את המגבלה.  עובדה זו רוקנה מתוכן את משמעות התקציב ההמשכי, ויצרה בלבול וגם פיתוי להחלטות פופוליסטיות. אמנם מדובר בנסיבות של אירוע שחל "פעם במאה שנה", אבל דווקא בגלל עשרות מיליארדי השקלים הנשפכים בטיפול במשבר הקורונה, נדרשים בקרה, מחשבה ועבודה מסודרת, שתמנע ניצול לרעה של הקופסאות, ובעיקר שתחשוב על היום שאחרי.

דבר מכל זה לא קורה כעת, וזהו המסר החשוב במכתבו של מרידור לשר האוצר. מרידור אמנם כבר פינה את חפציו ממשרדו ונעלם אל העתיד המחכה לו במגזר הפרטי, אך אף לא אחת מהבעיות שהוא מתריע עליהן לא נעלמה. לא מדובר רק במרידור. גם לחשב הכללי, רוני חזקיהו, שהודיע בסוף יולי על התפטרותו, יש בטן מלאה על ההתנהלות התקציבית של הממשלה. פרישתם בנסיבות האלה מעוררת חשש שהממשלה מעדיפה בעת הזאת אומרי הן לכל הגחמות של שר האוצר ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, במקום אנשי מקצוע.

ישראל נתונה במשבר בריאותי, כלכלי ופוליטי, מדרון חלקלק שמחייב איזונים ובלמים יותר מאי פעם. נתניהו מעדיף את תחושת החירום הציבורית המאפשרת לו לדגמן מנהיגות. אבל מצב חירום שכזה מחייב אנשי מקצוע, יכולת תכנון וכושר ביצוע, והצבת סדרי עדיפויות ברורים על ידי הדרג הפוליטי. משבר הקורונה רחוק מסיום, והביא לעוד סגר שמחמיר את המצב הכלכלי ומחייב הגדלה נוספת של התקציב. זה מוצא את משרד האוצר ללא תקציב לשנה זו ולשנת 2021, ללא ממונה על התקציבים, ללא חשב כללי, ואפילו ללא עבודת מטה והיערכות להכנת תקציב. זה מחדל חמור, שעלול לגרום לנזקים כבדים לכלכלה.