בחידלונה של ממשלת נתניהו, היא נכשלה גם בניסיונה לאכוף מדיניות סגר דיפרנציאלית. על כך הציבור כולו צריך לשלם את המחיר.

­על פי ההערכות הכלכליות, המשמעות של הסגר האחרון היא אובדן תוצר של 18-14 מיליארד שקל ו-800-400 אלף מפוטרים חדשים שיוצאו לחל"ת. מדובר במכה אנושה למשק ולחייהם של מאות אלפי בני אדם. סגר הוא פתרון קיצוני שלא היה צריך להגיע אליו. ההחלטה על סגר היא תולדה של שרשרת כשלים חמורים בניהול של משבר הקורונה על ידי ראש ממשלה, שעסוק מדי בטיפול ב"משבר נתניהו". בנימין נתניהו וממשלתו לא ניצלו את הסגר הראשון כדי להיערך לגל שני, ורצף הצעדים שנקטו היו תמיד מאוחרים מדי ומעטים מדי, ודירדרו את ישראל למצב של חוסר אונים.

חוסר האמון הציבורי חילחל עמוק כל כך שיש חשש שהאזרחים לא ישתפו פעולה עם הצעד הדרקוני של סגר. משבר האמון נוצר עקב הזלזול שהפגינו ראשי ישראל במגבלות שהם עצמם הטילו על האזרחים. אך הוא הלך והעמיק נוכח האופן התזזיתי שבו התקבלו החלטות משוללות כל היגיון, והעובדה שהחלטות שהתקבלו בוטלו בתגובה להתנגדות להן בקרב הציבור החרדי — באופן שהבהיר שהן אינן מקצועיות כי אם פוליטיות.

חוסר האמון נעוץ גם בחוסר ההלימה הזועק לשמים בין תחושת החירום שמשדרים לציבור לבין הזלזול בסכנת הקורונה, שמתבטא בעובדה שנתניהו עסוק עד מעל לראש בעניינים אחרים, "דחופים יותר". זה לא רק עיסוקו האובססיבי בניסיון לבטל את משפטו וברמיסת מערכת אכיפת החוק, אלא גם החלטות כמו ההחלטה על נסיעתו לטקס חתימת ההסכם עם האמירויות, שיכול היה להיערך בלעדיו.

ממשלה שהיתה מגויסת כולה אך ורק למאבק בקורונה, ועובדת בשיתוף פעולה, בשקיפות ובענייניות, היתה יכולה למנוע את הצורך בסגר שני. מה גם שנכון להיום, ישראל צעדה לסגר שני בלי שהיא יודעת בעצמה כיצד תצא ממנו. הציבור הישראלי אינו מקבל תמונה ברורה לגבי תוכנית היציאה מהסגר, וזה מעלה את החשש שמדובר במהלך שאף שיהיו לו השלכות כלכליות דרמטיות, הוא אינו מבטיח פתרון ארוך טווח.

מגפת הקורונה חידדה את העובדה שישראל נקלעה למשבר חמור, שבמרכזו ראש ממשלה ושרים שאיבדו את הלגיטימיות שלהם בקרב חלקים גדולים של הציבור.