בחשבון הטוויטר שלו, בנימין נתניהו כתב כי הפרסום של עמית סגל, שלפיו פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן מנע חקירה נגד החוקר הראשי בתיק המעונות בחשד לניגוד עניינים, הוא "פצצת אטום".

אם כך, כדי להתגונן מפני האיום האטומי מומלץ להקשיב לדברים שאמר בעניין שר המשפטים אבי ניסנקורן: "אנחנו בכל שבוע בחשיפה 'חדשה', במירכאות, שכל המטרה שלה זה לעשות היפוך של המציאות: לקחת את החוקרים ולהפוך אותם לנחקרים, לקחת את השופטים ולהפוך אותם למותקפים".

ואמנם, נתניהו מנצח על מתקפת דה־לגיטימציה של מערכת אכיפת החוק והמשפט. את יריית הפתיחה ירה לפני כשנה, עם פרסום החלטת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להעמידו לדין. "הגיע הזמן לחקור את החוקרים. הגיע הזמן לחקור את הפרקליטות שמאשרת".

זה בדיוק מה שקורה כעת. האסטרטגיה שקופה: לערער את הלגיטימיות של מערכת אכיפת החוק והמשפט, שחקרה את נתניהו והחליטה על העמדתו לדין. אם יצליח בכך, פרקליטיו יוכלו לדרוש לבטל את התיקים נגדו.

ראש הממשלה מוכן למוטט את מוסדות ישראל כדי שהנאשם נתניהו יוכל להימלט מדין. המטרה מקדשת את האמצעים עד כדי כך, שלפעמים חל היפוך מוחלט בעמדות המסיתים. דוגמה טרייה לציניות של העוסקים במלאכה היא דרישתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה לבדוק מחדש את מסקנות המשטרה בנוגע לנסיבות מותו של יעקוב אבו אל־קיעאן, המורה שנורה למוות ב–2017 בעת הריסת הכפר אום אל־חיראן.

את התיק של אבו אל־קיעאן חייבים אמנם לפתוח, אבל לא כדי להמשיך בהרס שלטון החוק, אלא כדי לחשוף את כל המחדלים שהובילו לקביעה הנמהרת ולפיה היה מדובר בפיגוע ולהגדרה חסרת האחריות של אבו אל־קיעאן כמחבל. אוחנה, שעד היום לא נקף אצבע כדי לברר את האמת בפרשה, לא דואג לשמו של אבו אל־קיעאן, אלא בסך הכל רוצה לערער את אמינותו של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, שהעז לחקור ולהמליץ על העמדת אדונו לדין.

"עצוב לראות את השחיתות במערכות אכיפת החוק", קונן אוחנה ללא שמץ של בושה כאילו אינו מגויס להרוס את ישראל כדי להגן על נאשם בשחיתות. בכך הוא רק חיזק את המסקנה היחידה שיש לגזור מ"פצצת האטום" השבועית: נאשם בפלילים אינו יכול לעמוד בראש הממשלה.