בזמן שבנימין נתניהו חותם על הסכמים מדיניים, שלכאורה מורידים מהשולחן את תוכנית הסיפוח — בשטח מתקיימת מציאות הפוכה בתכלית. למעשה, כל העת מתרחש סיפוח דה־פקטו הדרגתי ועקבי של שטחי הגדה המערבית.

ועדת "החוץ והביטחון" של הכנסת קיימה שני דיונים, ביולי ובאוגוסט, אשר עסקו במה שכּונה "השתלטות פלסטינית על שטח "C משתתפי הדיונים קבלו וטענו שהבנייה הפלסטינית ב–61% מהגדה המערבית חונקת את ההתנחלויות הישראליות ומחבלת בסיכוייהן להתפשט עוד. זהו היפוך מושלם של המציאות.

במו"מ על הסכם אוסלו חולקה הגדה המערבית לשלוש קטגוריות —  B, A, ו־C . אף על פי ששטחי C הוגדרו שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, היה מדובר בהגדרה זמנית, שנועדה להתוות היערכות הדרגתית חדשה של צבא ישראל באזור. בתחום זה מתגוררות קהילות פלסטיניות מגוונות וּותיקות, האדמות בו הן המרחב והעתודה הקרקעית שלהן, וכן של שאר ערים וכפרים פלסטיניים ברחבי הגדה המערבית.

למדינות המערב — גם לארה"ב — ולמדינות ערב שתמכו בהסכם, וכן לפלסטינים ולישראלים, היה ברור ששטח C יהיה בתוך המדינה הפלסטינית שתקום לצד ישראל. אלא שישראל לא רק הנציחה את שליטתה האזרחית והביטחונית בשטח — היא גם חתרה בקביעות, באמצעים ביורוקרטיים וצבאיים ציניים, להפחית את מספר הפלסטינים החיים שם, בזמן שהיא מונעת כל פיתוח ובנייה הכרחיים שנובעים מצורכי האוכלוסייה המוגנת, וכן התנערה ממחויבויותיה הנובעות מהיותה מדינה כובשת.

בישיבות ועדת חוץ וביטחון מ–29.7 ומ–13.8, ח"כים מהליכוד ומימינה ומתנחלים שהתארחו בהן הצהירו בגלוי מהו ההמשך הטבעי: על הפלסטינים להסתפק בשטחי A ו־B  . כלומר לא יותר מ–39% של הגדה, בפיסות קרקע מנותקות זו מזו. כך אמר איש רגבים, מאיר דויטש; כך אמר ח"כ ניר ברקת, שגם קרא ליישב שני מיליון יהודים בגדה; כך אמר גם ח"כ גדעון סער, בדרכו: "התביעה שלנו, והיא נגזרת גם מהסכמים, היא תביעה על כל שטח C .

לא הקורונה, לא האישומים של נתניהו ולא מס השפתיים שניתן לפלסטינים בחגיגות הסכמי השלום — כל אלו לא יוכלו להסתיר זאת: "חזון" המובלעות הפלסטיניות הוא מציאות הבלהות הנרקמת מול עיני הכול. אין לה שום קשר לפתרון הצודק שההסכמים מבטיחים. זהו מימוש חזון המתנחלים, שסופו הפיכתה הרשמית של ישראל לאפרטהייד.