הסגר השני הוא תוצאה ישירה של מדיניות כושלת של ראש ממשלה בנימין נתניהו, העסוק מדי מכדי להקדיש את עצמו ל"חיים עצמם" של האזרחים.

לאורך כל המשבר, בנימין נתניהו והממשלה קיבלו החלטות ונסוגו מהן, כשהם משדרים ומשליטים כאוס. למשל, נסוגה הממשלה מהחלטה שקיבלה יומיים קודם, ובמשאל טלפוני החליטה לסגור את מערכת החינוך יום לפני תחילת הסגר. משכשל הניסיון להחיל מגבלות דיפרנציאליות, הכריזה הממשלה על סגר. רשימת המגבלות בו דינמית, וסעיפיה נראים כתכתיבים של פוליטיקה קטנה וכניעה לקבוצות לחץ. זה סגר חסר כל היגיון פנימי, בלא תוכנית יציאה מוסדרת, והממשלה עצמה אינה מאמינה בנחיצותו או באפקטיביות שלו.

למרות הדאגה המובנת של אנשי משרד הבריאות מקצב התחלואה הגבוה יש סיבות לחשוש, שהסגר לא יביא לירידה של ממש בו. סגן שר הבריאות, יואב קיש,  אמר ש"אי אפשר לצפות לירידה משמעותית בתחלואה". לעומת זאת אפשר לצפות לקריסת המשק ולעוד חצי מיליון מובטלים. כל זאת בנוסף להתגברות תופעות כמו דיכאון, חרדה ואף ניסיונות התאבדות.

חוסר הבהירות בנוגע ליעילות הסגר מעמיד בספק את מידת הציות האזרחי להנחיות ומעלה שאלה, עד כמה רחוק תהיה ישראל מוכנה ללכת בניסיון לאכוף את הסגר במקרה של אי ציות. ציות להנחיות דראקוניות, קל וחומר כשאינן הגיוניות (מותר לטבול במקווה, אך אסור לשחות בים; אסור להפגין, אסור לקנות אוכל בטייק־אווי), מחייב אמון מלא בממשלה המטילה אותן. אלא שהממשלה עשתה הכל כדי לפגוע באמון הציבור בה.

אמון הציבור קשור גם לדוגמה הרעה שנותנים מנהיגי ציבור. ראשי ערים אדומות מצטלמים בלי מסיכה באירועים המוניים, ואחרים טסים לאומן למרות התנגדות פרויקטור הקורונה. באחרונה צפו האזרחים בראש הממשלה ובמשלחת הישראלית לוושינגטון מפירים את כללי הריחוק החברתי ואת הכללים שסוכמו עם המשלחת הישראלית. בנוסף, המשלחת חזרה לישראל במתווה מרוכך, הכולל חמישה ימי בידוד בלבד.

ישראל נכנסה לסגר לא יעיל, שעלול לפגוע בה קשה, בלי הבטחה לשינוי לטובה במצב התחלואה, המצדיק מהלך קיצוני כזה. זהו כישלון נוסף ברשימת הכישלונות ההולכת ומתארכת של נתניהו.