ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו עושה כל שביכולתו לאשר תקציב דו- שנתי. שאלה זו עוררה את תשומת לבם של הפרשנים הישראלים שהתריעו והזהירו, מהתוצאות השליליות של תהליך כזה כאשר קבעו שהתהליך אמור להחזיר את ישראל לתקופה שבה נשלטה בידי מלך.

הפרשנים אמרו כי מלבד כל הטיעונים הכלכליים נגד התקציב הדו-שנתי, הטיעון שנשכח בדרך הוא שהתקציב הדו-שנתי הוא קונץ-פטנט אנטי דמוקרטי. הפרשנים מוסיפים כי בישראל הריבון אינו הממשלה, אלא הכנסת, שנבחרת בידי הציבור, ומכוח המנדט שקיבלה, ממנה ממשלה שתמשול. גם ספר התקציב הוא לא איזה עניין טכני שמפריע לראש הממשלה למשול, אלא הוא מבטא את סדר העדיפויות האמיתי של הממשלה.

בדיוק מהסיבה הזו - קבעו הפרשנים - הכנסת צריכה לדון בספר התקציב מדי שנה מחדש, ולו היה מעיק על ראש הממשלה, ומקשה עליו לשלוט כי הוא צריך לרצות את שותפותיו לקואליציה, מפני זה מתיישב עם הדמוקרטיה. אך נתניהו מטיל את כל כובד משקלו לקדם תקציב דו-שנתי, לשמור על שקט ויציבות פוליטית עד אמצע 2019, וחשוב מזה לסלול לעצמו כביש פרטי עוקף דמוקרטיה.

***

נתניהו לא רוצה שיתקיים בתקציב כל שנה, כדי להניח בידיו עוד לבנה בארמון המלוכה שהוא בונה לעצמו. ההגיון שלו ביחס לתקציב הדו-שנתי, סולל את הדרך גם לדון על תקציב תלת-שנתי. זה מקנה יותר יציבות שלטונית. ואם כבר תלת-שנתי, למה לא ארבע-שנתי? למה לא תקציב אחד לקדנציה?

בסיכומו של עניין קבעו הפרשנים שתקציב כזה ייתן לנתניהו את המשילות המושלמת, מפני הולכים לבחירות, מקיימים משא ומתן קואליצוני, משלמים כסף לכל מי שסוחט יותר ומרכיבים ממשלה, ושוכחים מהתיק שנקרא תקציב עד לבחירות הבאות.

 הפרשנים מסכמים כי אם הרעיון הזה של תקציב לכל הקדנציה נשמע איום ונורא מבחינה דמוקרטית, הרי שצריך לחשוב את אותו הדבר גם לגבי תקציב הדו-שנתי. שכן גם הוא מאפשר לנתניהו לצמצם את מספר הפעמים שבהם "הכנסת" תקיים דיון בסדרי העדיפויות הכלכליים-חברתיים. הגיון נתניהו הופך את הדמוקרטיה למונרכיה.