הדו"ח המיוחד על התמודדותה של ישראל עם משבר הקורונה עומד בציפיות שניתן היה לפתח ביחס למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. זאת לאור הבטחתו עם כניסתו לתפקיד, לחסוך את שבטו ממקבלי ההחלטות ולהסתפק ב"ביקורת בונה".

מדובר בדו"ח שבו מתח אנגלמן עד הקצה את גישתו שלא להתערב בתהליכי קבלת החלטות, פן ייפגע מעמדה של הביקורת כאובייקטיבית ובלתי תלויה. מרוב אובייקטיביות ומאמץ להבחין בין המבקר לבין הליכי קבלת ההחלטות, הפריד אנגלמן אפילו בין הליכי קבלת ההחלטות למקבלי ההחלטות עצמן. התוצאה היא, שבדו"ח העוסק במשבר שבנימין נתניהו בכבודו ובעצמו אמר ש"יש מי שרואים בו את האתגר הגדול ביותר של האנושות מאז מלחמת העולם השנייה", לא מוזכר תפקודו של נתניהו בהיותו ראש הממשלה או של שרים רלוונטיים אחרים.

הדו"ח לא חידש כמעט דבר מעבר למה שחשפה העיתונות. אין בו התייחסות להשתלטות הדרג הפוליטי על ההחלטות המקצועיות, לחוסר השקיפות ולמניעת מידע מהציבור על נושאי הרכש ועוד. הוא כלל אינו עוסק בהחלטות הגורליות ובמי שקיבל אותן. אין בדו"ח מענה לשאלות כמו כיצד התקבלה ההחלטה על סגירת ישראל, ומה היתה הסיבה העיקרית שגרמה לנתניהו להתעכב עיכוב הרה האסון ולא להחליט להטיל חובת בידוד על שבים מארה"ב. אין בדו"ח מענה לשאלה כיצד התקבלו החלטות קריטיות כמו הטלת סגר, או אופן היציאה ממנו.

הדו"ח לא התעכב על הסיבות האמיתיות שהובילו לביטול ההחלטה על סגר דיפרנציאלי, בניגוד להמלצת פרויקטור הקורונה רוני גמזו, שהתקבלה בניסיון למנוע סגר מלא, ובאופן כללי לחלקם של אינטרסים זרים בניהול הממשלה. בדו"ח אין אזכור למשבר האמון העמוק בין הציבור לממשלה, ולאופן שהוא בא לידי ביטוי בניהול הכושל ובמצבה העגום של ישראל. אנגלמן העדיף להתמקד בדרגי השטח יותר מאשר במקבלי ההחלטות הבכירים, פן הביקורת עליהם תפריע להם להמשיך לדרדר את ישראל אל עברי פי פחת.

גישתו הביקורתית של אנגלמן מופרכת באופן כללי, קל וחומר כאשר היא מיושמת ביחס למשבר שפוקד חברה שנשלטת על ידי אותו אדם זה יותר מ–11 שנה ברציפות. אם ישראל נתפסה בלתי מוכנה במגפת הקורונה, כפי שעולה מהדו"ח, עם מחלת רקע של אי־שוויון ופערים חברתיים, אי אפשר לבקר את התנהלותה בזמן משבר תוך התעלמות מאחריותו של נתניהו. יותר מכל, הדו"ח של אנגלמן מוכיח דבר אחד בלבד — לישראל דרוש מבקר מדינה אחר.