שנים רבות מדי נאבקות נשים ברחבי העולם על זכותן לחירות כלכלית. המאבק הזה לא מתרחש בזירת שוק העבודה בלבד, שם נשים ככלל עדיין לא זוכות למעמד ולתנאים שווים לאלה של עמיתיהן הגברים, אלא גם בתא המשפחתי הפַּטְרִיאַרְכָּלִי.

ישראל איננה שונה בכך. מחקרים רבים הוכיחו, כי בעבור לא מעט נשים ישראליות לא מדובר בוויכוח תיאורטי – אלא במציאות כאובה. כך למשל, סקר של "נעמת" מ–2011 מצא, שכ–5% מהנשים בישראל אינן עצמאיות בהחלטות בעניין הוצאות משק הבית, ואין להן גישה חופשית לחשבון הבנק. 21% דיווחו שבני זוגן בודקים כל הוצאה שלהן, 9% אמרו שעליהן לקבל אישור מבן הזוג לכל הוצאה, ול–14% מהנשים הנשאלות לא היה שום מידע על המצב הפיננסי של המשפחה.

משיבות רבות במחקר זה ואחרים תיארו תלות כלכלית מוחלטת בבני זוג, בניגוד לרצונן, שמיתרגמת לתלות במערכת יחסים רעילה. מדובר במנגנון שליטה; הנשים הופכות לשבויות בביתן שלהן. תופעה זו מוגדרת כאלימות כלכלית.

אבל את חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' (ימינה), אריאל קלנר, שלמה קרעי ועמית הלוי (ליכוד) זה לא מעניין. בעבורם, הצעת החוק חוצת המפלגות שנועדה לאפשר לבתי המשפט לסייע לנשים אלה, היא בעיקר הזדמנות לקדם את האג'נדה השמרנית שלהם נגד מערכת המשפט בישראל. סמוטריץ' טען שהחוק יאפשר לנשים "לסחוט" את בני זוגן, קרעי טען שהוא "יהרוס משפחות" וקלנר הגדיל לעשות וטוען שאולי בכלל הנשים האלה סתם הפריזו בשופינג.

אותה קואליציית שמרנים בימינה ובליכוד שמזועזעת לכאורה מהתערבות משפטית בחיי המשפחה, תומכת כמובן בהתערבות הלכתית כזו. דיני משפחה אזרחיים מתקדמים הם חלק בלתי נפרד מכל דמוקרטיה ליברלית, אבל החבורה הזאת אינה מעוניינת בדמוקרטיה ליברלית — היא דוגלת בדמוקרטיה פְּרוֹצֵדוּרָלִית המרוקנת מערכיה הליברליים. החוק למניעת אלימות כלכלית הוא בשבילה רק תירוץ להתנגחות נוספת בכל מה שמריח כשמאל. אסור לתת להם להפוך נשים מוחלשות לקורבנות במאבק הזה. יש לתמוך בחוק חשוב זה.