עשרות חיילים ישראלים פשטו לפני כחודש באישון לילה על בית במחנה הפליטים הפלסטינים אל ערוב, זרעו בו אימה וזעם, שלפו מתוכו נער בן 16 ולקחו אותו יחף למעצר. הנער נשאר כמעט יממה בלא אוכל, חלק ניכר מהזמן בחוץ בקור, עד שנחקר לכמה שעות ושוחרר.

כמה חודשים קודם לכן זומן אותו הנער, באסל באדווי, לחקירה דומה, ואז היה די בטלפון לאביו כדי שיגיע לחקירה בכוחות עצמו, ללא כל מבצע המעצר המסורבל והמבהיל. סיפורו הופיע בעיתון הישראלי "הארץ" תחת השם ("אזור הדמדומים").

צבא ישראל זנח כמעט לגמרי תוכנית לזימון קטינים פלסטינים למעצר בלא הטלת האימה על משפחותיהם ושכניהם. שש שנים אחר שהחל בה, צבא ישראל ממשיך לשלוף מאות ילדים ונערים ממיטותיהם ולעוצרם, מדי לילה כמעט.

דו"ח שפורסם באחרונה בידי שלושה ארגוני זכויות אדם ישראליים, "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות האדם" ו"יש דין", מצביע על הנזקים הנפשיים החמורים שנגרמים מאותם מבצעים שמחללים את בתיהם של הפלסטינים כמרחבים מוגנים. בשנים 2017–2018 היו מדי חודש 267 פלישות לבתים בממוצע. ברבע מהם נעשה שימוש באלימות, ובשליש מהם הושחת רכוש. 64% מהמשפחות העידו שצבא ישראל פלש לבתיהן יותר מפעם אחת.

אין זה סוד שחלק מהפלישות הליליות נועד לתרגל את הכוחות ולהפגין שליטה וכוח מול התושבים הפלסטינים. במלים אחרות, חלק מהפלישות מיותרות ואף נפשעות. לא קשה לדמיין את החיים בצלן, כאשר רבבות משפחות, ובהם ילדים רבים, מרגישות חשופות ומאוימות מדי לילה בלילו לנוכח פלישות של חיילים לבתיהן גם כשהשקט שורר באזור.

השב"כ וצבא ישראל חייבים לכן לשנות מקצה לקצה את מדיניות המעצרים והחיפושים, ולצמצם את מספרם למינימום ההכרחי. פלישה לילית לבתים צריכה להיות אמצעי קיצוני, לא שגרת פעולה. הדברים הללו נכונים במיוחד כשמדובר במעצר של ילדים ונערים. עד כה לא נראה שרשויות הכיבוש לקחו בכלל בחשבון את הנזקים שהם גורמים בפעולותיהם, שחוקיותן מוטלת בספק וכתם מוסרי מרחף מעליהן.