הרשתות החברתיות הן הפלטפורמה המרכזית לניהול קמפיין בחירות, על אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה.

בארה"ב טוויטר ופייסבוק הגיעו מוכנות יחסית למערכת הבחירות האחרונה: פייסבוק חסמה את האפשרות להציג פרסומות פוליטיות בחודש שלפני הבחירות; טוויטר הכריזה שלא תאפשר הכרזה מוקדמת על ניצחון. אבל מה יהיה בסיבוב הבחירות הרביעי בישראל? שלוש מערכות הבחירות שנערכו בשנתיים האחרונות מעידות על הפקרות בזירה הדיגיטלית הפוליטית: פוסטים וציוצים עמוסים בדיס־אינפורמציה, מיקוד פרסום על ידי שימוש בנתונים שמקורם אינו ידוע, צוותי דיגיטל שמשחירים יריבים, לעתים ללא ביסוס, ומתוקצבים בין היתר מכספי המסים שמוזרמים למפלגות.

בישראל אין מה לבנות על פייסבוק וטוויטר שיגנו על המשתמשים מפני מידע פוליטי כוזב או אנונימי. למרות שהבחירות הן מנוע הכנסות לרשתות החברתיות, ופוליטיקאים משקיעים עשרות מיליונים בכל סיבוב בחירות, ישראל קטנה מדי ומספר המשתמשים בטוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ויוטיוב זניח יחסית. ישראל פשוט לא מעניינת מספיק את ענקיות אינטרנט, שבבחירות האחרונות בארה"ב נעמדו על הרגליים האחוריות והתחילו לסמן שקרים של פוליטיקאים.

הפתרון היחיד לבעיה הוא בישראל, ולא במטה חברות הטכנולוגיה. יש לעדכן את חוק תעמולת הבחירות כך שיתאים לעידן הדיגיטלי. גם השימוש בנתונים אישיים כך שניתן יהיה למקד פרסום פוליטי תפור הוא עניין בעייתי, שייטב אם יפוקח.

רגולציה ממשלתית על תוכן היא תחום רגיש ומורכב מאוד. לא רק בגלל התנגדות חברות הענק המעסיקות לוביסטים שמקורבים לפוליטיקאים, ובמיוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו. ישנן גם שאלות הנוגעות לחופש הביטוי והעיתונות בישראל ובכלל. מי יחליט מה זה "פייק ניוז"? למי תהיה הסמכות להגביל ולצנזר? האם נכון שתהיה זו הממשלה? בימים שבהם מנהיגים לא מפסיקים להאשים כלי תקשורת ב"פייק ניוז", מדובר בגבול דק שיכול להפוך בקלות לחרב פיפיות. ואולם, פיקוח על תעמולת בחירות לא חייב לחדור לתחומים ולשאלות הרגישות האלה, הוא יכול להתמקד בהיבטים הפוליטיים והמפלגתיים בתקופת בחירות בלבד.

כדי להשיג שקיפות מלאה של הפרסום המפלגתי ברשתות החברתיות בתקופת בחירות, אין צורך בצנזורה, אלא רק בגילוי נאות של זהות מממני התעמולה שהאזרחים צורכים.