הקמת מפלגת "הישראלים" בראשות ראש העיר תל אביב־יפו, רון חולדאי, ושר המשפטים לשעבר מכחול לבן, אבי ניסנקורן, היא חדשה משמחת למחנה השמאל־מרכז. אחרי פארסת כחול לבן, הדברים שנשא חולדאי מעודדים וחשובים.

תוכנם נשמע אמנם מוכר לעייפה — "לא נתרגל לראש ממשלה עם כתבי אישום. לא נתרגל לאיום מתמיד על מערכת אכיפת החוק. החלטתי שאינני יכול עוד לעמוד מנגד" — אבל הוא רלוונטי מתמיד. המציאות העגומה, שבה בראשות הממשלה מכהן אדם נאשם בפלילים, המוכן להכפיף את האינטרסים של הציבור ולפגוע במוסדות המממשלה, בחוקיה ובמשרתיה לשם מילוט עצמו מדין, לא השתנתה, ואסור להתרגל אליה.

חולדאי וניסנקורן אינם לבד על מגרש השמאל־מרכז. גם עפר שלח הודיע על עזיבת יש עתיד והקמת מפלגה חדשה, שתתמודד בבחירות הקרובות. בדבריו הדגיש שלח, שמשנתו רחבה יותר מאשר "רק לא ביבי". שלח דיבר על חשיבות פתרון שתי המדינות, על "הצורך החיוני לסיים את השלטון על עם אחר", על שילוב הערבים והחרדים בכלכלה ועל בניית רשת סוציאלית לכלל האזרחים.

בנוסף לחולדאי, ניסנקורן ושלח גם יש עתיד של יאיר לפיד מאותתת שמאלה. לפיד, פרט לניסיון לצרף את ציפי לבני במקום השני במפלגתו, הצהיר באחד הפוסטים האחרונים שלו על שינוי, בגישתו ביחס לשיתוף פעולה עם חברי הכנסת הערבים.

גם מרצ נמצאת בתהליך של בדק־בית זהותי, במיוחד ביחס לשאלה של שותפות אפשרית בין יהודים לערבים. ברקע נמצאת עדיין מפלגת העבודה, שאחרי עזיבת היו"ר, עמיר פרץ, ובהנחה שלא תכשיל ניסיונות התחדשות מתבקשים, צפויה לפתוח את שעריה למועמדים אטרקטיביים יותר.

בנקודת זמן זו, כחודשיים לפני הבחירות, יש היגיון ואף תועלת במפץ המתרחש בשמאל־מרכז. ואולם ככל שיתקרב מועד הבחירות יש לקוות שתיווצר פלטפורמה אחת גדולה, שתכיל עד כמה שיותר גורמים פוליטיים בעלי מכנה משותף דומה.

למרות הפגיעה הקשה באמון, שגרמו בני גנץ ושותפיו כשנכנסו לממשלה עם בנימין נתניהו, אין לשכוח את ההצלחה האלקטורלית הגדולה של כחול לבן. איחוד כל מפלגות השמאל־מרכז לגוש אחד גדול וריצה משותפת — חרף ההבדלים האידיאולוגיים, שממילא דרושה זכוכית מגדלת כדי להבחין בהם — היה ונשאר המסלול היחיד להחלפת השלטון. קל וחומר לנוכח המרד בליכוד והתפוררות גוש הימין.