יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היה צריך להודיע על פירוק מפלגתו ופרישה מהחיים הפוליטיים. התעקשותו להישאר בפוליטיקה — כנגד כל הסקרים והסיכויים וחרף הנזק שהסב למחנה שעמד בראשו — מעידה על אותו ניתוק מסוכן שהוביל אותו לזרועות בנימין נתניהו.

כל מה שגנץ אמר באותה מסיבת העיתונאים המדוברת נכון; הבעיה איננה בתוכן הדברים, אלא בזהות של מי שהשמיע אותם. גנץ קרא לאיחוד במחנה המרכז־שמאל. אכן, ריבוי המפלגות הוא בעוכרי המחנה. על המחנה להתעשת ולהתלכד לקראת הבחירות. "לפיד, חולדאי, בוגי, שלח, ליברמן, הורוביץ, שמולי, זליכה... בואו ניפגש, נמצא את הדרך, נמצא את המשותף לכולנו", קרא גנץ לשותפיו למחנה. יש לקוות שכולם ייענו להזמנה — חוץ ממנו. גנץ צריך ללכת הביתה.

קשה שלא לחוש אי נוחות כששומעים את גנץ — שהעניק לנתניהו את השלטון, תוך כדי בגידה בבוחריו ובשותפיו לדרך — מנסה להיראות כמי שמודאג מגורל מחנה "רק לא ביבי" ומנסה לשמש לו כיועץ אסטרטגי. "אני קורא לכל מי שישראל חשובה לו, לכל מי שלא ילך עם ביבי, לוותר על האגו ולהתאחד. אני מוכן להקריב הרבה, כמו שכבר הוכחתי, כדי שביבי ילך. אם האגו ילך, ביבי ילך". בדיעבד, ייתכן שלא היה מזיק לגנץ קצת אגו. אולי היה האגו מונע ממנו להיהפך לאסקופה נדרסת לפני נתניהו.

גנץ הודה שטעה כשהצטרף לממשלת נתניהו. "הוא רימה אותי, הוא רימה אתכם", אמר. לא, גנץ. הוא לא רימה "אתכם", הוא רימה אותך. נתניהו לא רימה את בוחרי כחול לבן — כי אלה מעולם לא האמינו לו ולא פיתחו ציפיות שיעמוד בדיבורו ויקיים את הרוטציה.

גם השותפים של גנץ אז לכחול לבן, יאיר לפיד ומשה יעלון, לא נפלו במלכודת כי ידעו מי האיש ומה שווה מלה שלו וניסו להזהיר את גנץ בכל דרך שהיא.

אבל, גנץ, לא הקשבת להם. לא כשניסו להניא אותך מחבירה לנתניהו ולא במשך חצי שנה, שנמחצת בה "מתחת לאלונקה".

ריצה עצמאית של כחול לבן במתכונתה הנוכחית עלולה להביא לזריקת עשרות אלפי קולות לפח, במקרה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. האלטרנטיבה — איחוד כל מפלגות המרכז־שמאל, כפי שגנץ מציע — אינה יכולה להתקיים עם מי שמעל באמון המחנה.

ההודאה של גנץ בטעותו היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. גנץ מוכרח לשאת באחריות ולפנות את הזירה.