ארה"ב והעולם קיבלו את פניו של נשיא אמריקאי חדש. אחרי ארבע שנים של שלטון תזזיתי, שכלל גילויי הסתה, רמייה וגניבת דעת, שאותם הפיץ דונלד טראמפ ללא מעצורים- התקווה שג'ו ביידן ישקם את ההריסות שהותיר אחריו הנשיא היוצא, נראית ריאלית.

טראמפ, שקישט את כובע המִצְחִיָּה שלו בסיסמה "להשיב לאמריקה את גדולתה", עשה הכל כדי להשיג את ההיפך. אמריקה של טראמפ השיגה את אחד משיעורי חולי הקורונה הגדולים בעולם, יחסיה עם האיחוד האירופי הידרדרו, היא נכנסה למלחמת סחר עם סין ובמזרח התיכון כוחה מתפוגג.

זה שולחן העבודה שהותיר טראמפ לביידן והוא יזדקק לכל האיחולים והסיוע שיוכל לקבל כדי לנקות אותו.

בעוד שניצחונו של ביידן נתפש ברוב מדינות העולם כמשב רוח של רציונליות והומניות, בממשלת ישראל ובעומד בראשה בנימין נתניהו אחזו רוח נכאים וחרדה. אחרי נשיא אמריקאי שאימץ בהתלהבות כל מְשׁוּגָה של נתניהו, ניתק את יחסיו עם הפלסטינים, הכיר בעיר הקודש כבבירת ישראל וברמת הגולן כבשטחה הריבוני, ואף נתן אור ירוק, או לפחות כתום מהבהב, לסיפוח שטחים פלסטינים כבושים — מתייצב בראשות ארה"ב נשיא שמחזיק בתפישת עולם הרואה בהתנחלויות מכשול לשלום והפרה של החוק הבינלאומי, שמאמין בפתרון שתי המדינות ומתנגד להפרה של זכויות אדם.

לכן כניסתו של ביידן לתפקיד צריכה לשמח כל ישראלי שוחר שלום, בעל תפישת עולם ליברלית. ואולם, כל ישראלי, שמאלני או ימני, צריך כבר לדעת שהציפייה שממשל אמריקאי כלשהו יוצא בעבור ישראל את הערמונים מהאש — נדונה לאכזבה.

ביידן הוא נשיאה של ארה"ב, אבל הוא אינו בוחר או מרכיב ממשלות בישראל. הוא לא הציג עד כה את המדיניות שלו ביחס למזרח התיכון, ובעיקר לא את מדיניותו ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אם ישראל תרצה את עזרתו בקידום תהליך השלום — יהיה עליה להוכיח תחילה שהיא בשלה לעזרה כזאת.

המבחן שלה יתקיים ב–23 במארס. היא תכריע בו אם היא ראויה לבעל ברית בבית הלבן, שיכול לסייע לה להיחלץ מהאסון שאליו הובילה את עצמה — או שמא היא תמשיך לצעוד במורד המדרון אל אובדנה.