כבר בראשית התפרצותה של מגפת הקורונה בישראל, באפריל האחרון, כתב שופט העליון יצחק עמית, כי בשל המגפה זכויות חוקתיות כמו הזכות לפרטיות, לקניין, לחופש עיסוק ולחופש תנועה נאלמות דום למול אמצעים דרסטיים שהיו נפסלים מיידית בימי שגרה. ואכן, ממשלת ישראל, הכנסת ואפילו בג"ץ אישרו שורה של כלים מרחיקי לכת, מאיכוני שב"כ ועד הגבלות על תנועה והשתתפות בהפגנות.

יוזמתו האחרונה של בנימין נתניהו, לחוקק חוק־בזק שיאפשר למסור לרשויות המקומיות מידע על תושבים בתחומן שמסרבים להתחסן, היא שלב חדש, בעל פוטנציאל מסוכן, במסע הנמשך של הכרסום בזכות לפרטיות במסגרת המאבק בקורונה. אחרי איכון הטלפונים הניידים על ידי השב"כ, אחרי הצורך להציג "דרכון ירוק" או "תו מתחסן" בפומבי, כעת יגיע המידע בדבר החלטתו של אדם אם להתחסן או לא, גם לידי הרשות המקומית, וזו עשויה לעשות בו שימוש נרחב, החל בהפעלת לחץ על התושב הסורר, וכלה בהטלת הגבלות שונות עליו ועל משפחתו, בתחומי פעולה המסורים לידיה.

נקודת המוצא היא, שמידע רפואי הנוגע לאדם, לרבות טיפול רפואי שהוא עובר או מסרב לעבור, היא מידע פרטי. החלטתו של אדם אם להתחסן נכנסת כמובן לגדר טיפול רפואי כזה. חוק זכויות החולה מבטיח לאדם אוטונומיה מלאה על קבלת ההחלטות ועל המידע הרפואי הנוגע אליו. הזכות לפרטיות היא אחת מהזכויות החוקתיות הבודדות שמנויות במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומלבדו הוקדש לה חוק נוסף שלם — חוק הגנת הפרטיות.

אין הצדקה לפגיעה חמורה כזאת בזכות לפרטיות. בעידן של רשתות חברתיות ומידע מקוון שניתן לאגור על כל אדם בזמן אמת, זכות זו היא בין הזכויות הבסיסיות המאפשרות לאדם חיים נורמליים, ללא חדירה לדל"ת אמותיו, במובן המוחשי והלא־מוחשי כאחד.

נתניהו ממשיך לנתב את קבלת ההחלטות השלטוניות לעבר פתרונות השזורים פעם אחר פעם בגריעה בזכויות היסוד של הפרט, ובהעצמת כוחו של השלטון. אם זה לא מצליח, תמיד יוכל להאשים את היועץ המשפטי, את בתי המשפט או את בני גנץ. יש להפסיק את הפצת איומים מוסווים או מפורשים בדבר ביוּשם את סרבני החיסון.