חיסון מרבית האוכלוסייה בישראל כנגד הקורונה, לא יכול להיחשב הישג שלם כל עוד מיליוני פלסטינים שחיים לצד ישראל ותחת שליטתה נותרו חשופים למגפה, בלא חיסונים. לא מדובר רק במחויבותה המוסרית והמשפטית של ישראל ככוח כובש, שאין להקל בה ראש, אלא גם בצרכיה הבריאותיים והאפידמיולוגיים. הקו הירוק טושטש מזמן, יש תנועה חוקית ולא חוקית של פלסטינים לישראל, ויש מאות אלפי מתנחלים שמתערבבים בדרך זו או אחרת עם שכניהם. במצב זה, התעקשותה של ישראל שלא לחסן את הפלסטינים, זולת אלו שנכנסים לעבוד בה בהיתר, אינה רק עוול, אלא ג

התמונה חמורה ותמוהה עוד יותר לנוכח הנתונים. על רצועת עזה עובר עכשיו גל שני של המגפה, ועל הגדה המערבית — גל שלישי. בתי החולים מתפקעים, ולרשות הפלסטינית אין חיסונים להציע. בעוד שבישראל קרוב ל–60% מהאוכלוסייה כבר חוסנו, בקרב הפלסטינים הנתון עומד על כ–3% בלבד — והמגפה משתוללת. בישראל יש עודפי חיסונים גדולים, כולל 10 מיליוני מנות של חברת אסטרה־זניקה, שלישראל אין כוונה להשתמש בהן. איך אפשר שלא להעביר אותן לפלסטינים?

שורה של מומחים, כולל קבינט המומחים שמייעץ לממשלה של ישראל ואיגוד רופאי בריאות הציבור, קבעו שחיסון נרחב של הפלסטינים הוא אינטרס בריאותי ישראלי. התפשטות המחלה בגדה המערבית וברצועת עזה עלולה לייצר מוטציות חדשות, שלא ייעצרו בקו הירוק. על כך אמר מנכ"ל משרד הבריאות, של ישראל פרופ' חזי לוי, שהחיסון הוא עניין של הפלסטינים. ובכן הוא לא. כלל לא.

העניין הגיע לפתחו של בג"ץ, בעתירה של ארגונים שדורשים שישראל תעביר חיסונים לפלסטינים. אבל הרבה לפני בג"ץ, ממשלת ישראל היתה חייבת להעביר חלק מהחיסונים שבמחסניה לפלסטינים. השטחים הכבושים וישראל אינם רק יחידה מדינית אחת מבחינות רבות, הם גם יחידה אפידמיולוגית אחת. אבל הדיון הציבורי היחיד שמתקיים בישראל הוא על שיגור חיסונים להודו, אבל לא לפני שישראל מחסנת את שכניה ונתיניה.