האירועים בעיר הקודש ובשטחים הכבושים רשמו שיא מיותר, שבו חזית עזה התלהטה מחדש, רקטות נורו על עיר הקודש ועל עוטף עזה, מאות פלסטינים ושוטרים נפצעו בעימותים באל אקצא.

ההתלקחות לא פרצה ביום אחד ולא הופיעה כמכת טבע. שרשרת האירועים, שכללה את העימותים בשייח ג'ראח, המחסומים שהוצבו בשער שכם, ההתכתשויות באל אקצא וההתעקשות לקיים את ריקוד הדגלים, שאיננו אלא פרובוקציה מתוכננת מראש שנועדה להפגין אדנות ושליטה, שירטטה באופן מדויק את המסלול שהוביל לבערה וגרר את ישראל למלחמה.

את כל אלה אפשר היה לבלום בזמן. אבל גורמי המודיעין, הצבא והמשטרה, שהזהירו מפני התוצאה הצפויה, נתקלו בממשלת מעבר, חסרת לגיטימיות, שבראשה עומד ראש ממשלה שאיבד את המנדט ואשר מעביר את האירועים דרך מבחן התועלת שהם יכולים להעניק לו או הנזק שהם יסבו ליריביו הפוליטיים. לא מפתיע ששופרו של נתניהו, ח"כ מיקי זוהר, הסביר את ההתפתחויות בכך ש"הערבים" מנסים לבחון את "ממשלת השמאל שעומדת לקום". ידוע מאיזה מעיין שואב זוהר את תבונתו.

רק ברגע האחרון, ומאוחר מדי, השתכנע בנימין נתניהו להסיט את נתיב ריקוד הדגלים, כאשר היה לו כבר ברור כיצד יוכל לנצל את האירועים. נתניהו טען כי הארגונים בעזה חצו קו אדום ותקפו אותנו בטילים במבואות עיר הקודש, ישראל תגיב בעוצמה רבה. לא מיותר להזכיר לו שקווים אדומים רבים כבר נחצו בעבר, כולל ירי על עיר הקודש, וגם תגובות רבות עוצמה כבר נוסו ללא הצלחה של ממש.

דווקא הסכמות והבנות שהושגו עם חמאס, באמצעות מתווכים, הן שהניבו תקופות של שקט ורגיעה. הישראלים אינם זקוקים לעוד מבחן סרק של יוקרה או להפגנת שרירים קטלנית. שלוות חייהם של תושבי עוטף עזה היתה צריכה לעמוד מול עיניהם של מקבלי ההחלטות, כאשר ראו כיצד עיר הקודש הופכת לאיום והחליטו להתעלם.

לראש ממשלת המעבר יש סמכות וחובה לסכל סכנה, אבל אין לו רשות לגרור את ישראל למלחמה שעילתה תחרות על כבוד. ההרשאה שממשלת ישראל נתנה לצבא לפעול בעוצמה בעזה לא תפתור את בעיית עיר הקודש, אבל המאמצים הדיפלומטיים לבלום את התגובות ההדדיות עשויים להניב שקט.