כדי להבין עד כמה רעה ומסואבת הממשלה של נתניהו ועד כמה עמוק היה הצורך להחליפה בממשלה שלא הושחתה, די להתבונן בנעשה במשרד התחבורה.

משרד חשוב זה, שהיה תחת השליטה של מירי רגב, היה אמור לטפל באחת הבעיות הכלכליות הגדולות בישראל — העומס הכבד בכבישים, שגורם לפגיעה בפריון ובצמיחה. אלא שלאן שלא מביטים מגלים עיסוק תמידי בגזירת קופונים אלקטורליים, זלזול בדרג המקצועי, מינויים פוליטיים ותרבות של מילוי אחר גחמות השרה.

דוגמה טרייה להתנהלות נפסדת זאת היא היחס המחפיר של משרד התחבורה למנכ"ל רכבת ישראל מיכאל מייקסנר. העובדה שהאחרון קיבל לידיו לפני שנתיים חברה מפורקת עם 4,000 עובדים ותקציב שנתי שוטף של 3 מיליארד שקל, העמיד אותה על הרגליים והציל את פרויקט הדגל של חשמול המסילות — פחות חשובה מהעובדה שסירב לדרישה לאשר מינוי פוליטי. מייקסנר נאלץ להתמודד מול דירקטוריון עוין ואינספור ניסיונות הדחה מצד משרד התחבורה.

מייקסנר הוא רק משל. הנמשל זועק לשמים: רגב מכתיבה תרבות פוליטית שבה אינטרסים זרים דוחקים הצדה שיקולים מקצועיים, כולל במגה־פרויקטים שחיוניים למשק בעלות של מיליארדי שקלים.

רגב תוקעת את הפרויקטים להקמת הקווים הירוק והסגול של הרכבת הקלה בגוש דן בכך שהיא מסרבת לחתום על פינוי של כמה בעלי נכסים בשכונת כפר שלם שבדרום תל אביב. רגב מסרבת להעביר את התקציב לסלילתם זה יותר משנה, בטענה כי לא תוקצבה תוכנית דומה עבור ה"פריפריה". במקביל, רגב בולמת גם את המשך סימון נתיבי הקארפול ("נתיב פלוס") במטרופולינים — שנועדו לתמרץ נסיעה משותפת או נסיעה בתחבורה הציבורית.

הדיון הפוליטי המוכר — כן ביבי לא ביבי —טשטש את הכשל העמוק של ממשלת נתניהו בתחומי החיים הלא פוליטיים. ואולם, רק בממשלה שהתנתקה לחלוטין מהציבור יכול משרד תחבורה לחבל בפתרונות הסעת המונים, לפגוע בתשתיות התחבורה הציבורית, למנוע אסדרת תחבורה לא ממונעת ולתמרץ תלות ברכב פרטי. ממשלה חדשה צריכה להתחיל במלאכת השיקום ההכרחית. אולם עד אז על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להזהיר את ראשי המשרד מפני הפרת אמון הציבור ואף לשקול את הפקעת סמכויותה של רגב.