תגובת בנימין נתניהו על התגברות ההסתה נגד פוליטיקאים, שראש השב"כ, נדב ארגמן, הזהיר מפניה, היא בבחינת מתן אור ירוק לתומכיו להמשיך בהסתה.

ארגמן דיווח על "התגברות והקצנה חמורה בשיח האלים והמסית", הכולל "קריאות לאלימות ופגיעה פיזית". בהמשך הזהיר, ש"שיח זה עלול להתפרש בקרב קבוצות מסוימות, או בקרב בודדים, כמתיר פעילות אלימה ובלתי חוקית, שעלולה להגיע אף לכדי פגיעה בנפש". לבסוף ביקש ארגמן את עזרת נבחרי ציבור, מובילי דעה, אנשי דת, מחנכים ואזרחים "לצאת בקריאה ברורה ונחרצת להפסקה לאלתר של השיח המסית והאלים".

אבל כל זה מעניין את נתניהו כקליפת השום, שהרי המטרות שלו קידשו תמיד את כל האמצעים. במקום לגנות את ההסתה והאיומים על אנשי ציבור בכלל ועל חברי הכנסת נפתלי בנט, איילת שקד ושאר חברי ימינה בפרט — שכל חטאם הוא הצטרפות לממשלת השינוי — ולהבהיר בקול רם וברור, שאינו משתמע לשני פנים, שזאת לא הדרך, נתניהו כפר למעשה בהאשמות בהסתה, נתן להסתה אור ירוק ואף סימן את העיתונאים כמי שלגיטימי "להיכנס בהם".

"חופש הביטוי איננו הסתה", טען נתניהו והוסיף כי "אי אפשר להתייחס לביקורת בימין כהסתה ולביקורת בשמאל כפעולה לגיטימית של חופש ביטוי. זהו ניסיון למסגר את הימין כמשהו אלים ומסוכן לדמוקרטיה". לפרוטוקול הוא הוסיף גינוי רפה וסימטרי נגד "כל הסתה ואלימות מכל צד שהוא" ומיהר להציג את עצמו ורעייתו כקורבנות ההסתה.

מדובר במניפולציה פושעת, שכוונתה להסיט את תשומת הלב ממקור האש והסכנה. בניגוד למה שנתניהו אומר, לאלימות הפיזית הפוליטית בישראל יש כיוון אחד: מימין לשמאל. ולראיה, בעוד ארגמן מפרסם את אזהרתו, פירסמו בכירי רבני הציונות הדתית, בהם הרבנים חיים דרוקמן, שלמה אבינר ושמואל אליהו, מכתב פומבי בכותרת המחייבת "קריאת רבני ישראל", ובו הם קוראים "לעשות הכל כדי שממשלה כזאת לא תקום". מאז יגאל עמיר מבינים כולם מה כולל "הכל", גם אם למחרת פירסמו סרטון, ובו הבהירו שלא התכוונו לשום צורה של אלימות, ושהאלימות היא רק בראש של מי שמתריעים מפניה. שיספרו את זה ליצחק רבין.