חצי שעה. זה משך הזמן שארכה פגישת החפיפה בין ראש הממשלה החדש של ישראל נפתלי בנט לבין קודמו בתפקיד, יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. את כל מה שהיה לנתניהו לומר לבנט על התפקיד אחרי יותר מ–12 שנות כהונה רצופה בתפקיד ראש הממשלה — הכהונה הארוכה בתולדות ישראל — הוא דחס ל–30 דקות. התלמדות של מלצר זוטר בבית קפה אורכת יותר זמן.

גם טקס חילופים חגיגי, נוהג קבוע בעת החלפת משרדים, לא נעשה. זוהי קמצנות אנטי ג'נטלמנית של מי שאינו יודע להפסיד; מי שרוממות האזרחים בפיו, אך טובתו האישית לעולם מדריכה אותו.

החפיפה החטופה והוויתור על טקס החלפת המשרדים הם ביטויים לכך שנתניהו לא מוכן להכיר בתבוסתו. גם הנאום נוטף הרעל והארס שנשא במעמד השבעת הממשלה הצביע על אותה בעיה. "אי אפשר לתת אמון במי שהונה את בוחריו", "נפיל במהירות את ממשלת ההונאה ונושיע את ישראל" — אחרי הקדנציה הארוכה ביותר כראש ממשלה בישראל, נתניהו לא הצליח לגייס בקרבו את היכולת להעביר את השלטון במינימום של כבוד.

בישיבה שערך עם ראשי ש"ס, יהדות התורה והציונות הדתית, חזר נתניהו על דברי ההסתה הקבועים שלו ("ממשלת השמאל המסוכנת הזאת, ממשלת ההונאה"), זרע חרדה ודאגה בקרב מצביעיו והמשיך להתנהג כמי שטובת הישראלים משנית בלבד לטובתו האישית ("אני מרגיש בקצות האצבעות איפה נקודות התורפה שלהם").

גם אם זה מאכזב לגלות שוב ושוב קטנות רוח שכזאת אצל מי שהיה מנהיגה, אין בכך כדי להפתיע. לו היתה לנתניהו היכולת להעמיד את צורכי הישראלים לפני צרכיו, שנות שלטונו הארוכות היו נראות אחרת. החברה הישראלית לא היתה מוצאת עצמה מפולגת ומשוסעת לשבטים ותתי שבטים והשנאה לא היתה קונה אחיזה בכל רחוב ועיר.

גם כתב האישום הפלילי בסעיפים של שוחד, מרמה והפרת אמונים לא היה בא לעולם אלמלא היה נתניהו מאמין בכל לבו שהן אמצעי התקשורת והן בעלי ההון אמורים לשרת אותו ולא את ישראל.

מה שנדרש כעת זה להניח בצד את תרבות התרעלה שניסה נתניהו להחדיר לעורקי הישראלים, ולגשת לעבודת השיקום, האיחוי, התיקון והבנייה מחדש. את ההרס שהשאירו נתניהו וחבורתו ייקח זמן ארוך לשקם.