החלטת ראש הממשלה, נפתלי בנט, ושר האוצר, אביגדור ליברמן, להיעתר לדרישות התקציביות המופרזות של מערכת המלחמה ושר המלחמה בני גנץ — ולהגדיל ביותר מ–10 מיליארד שקל את תקציב המלחמה לשנים 2022-2021 — עשויה לסכן את פירות יתר המהלכים שהם מובילים.

אפשר לומר שהמדיניות הכלכלית של "ממשלת השינוי" זכתה בשבועות האחרונים לקרדיט ציבורי ומקצועי בזכות הכרזותיה על יישום רפורמות במשק, שנדרשו זה שנים. כל זאת גם במחיר התנגשות באינטרסים של קבוצות לחץ כמו החברה החרדית והחקלאים.

גם צעדי הממשלה בתחום הכבדת נטל המס זכו לאיפוק יחסי בתגובת הציבור שכן נעשו באופן נקודתי ובמקומות שקיימת בהם לכאורה הצדקה סביבתית או בריאותית לכך — כמו ייקור משקאות ממותקים, או העלאת מס על כלים חד־פעמיים. ואולם הקרדיט נזקף לזכות הממשלה תחת הרושם, שהיא פועלת לריסון תקציבי ובה בעת מפנה תקציבים לשדרוג שירותים אזרחיים, להשקעה בתשתיות ולהבראת מערכות הבריאות והחינוך. ספק אם הקרדיט הזה היה ניתן לו התברר, שאת הכסף הנוסף שהיא מתעתדת לגבות מהציבור בכוונתה לנייד לטובת קבוצות לחץ אחרות, שאינן תורמות לרווחת האזרח ולשיפור הפריון.

בדיון שקיימו שלושת שרי המלחמה לשעבר — בנט, ליברמן וגנץ — הם החליטו לפרוץ את התקציב ההמשכי שנקבע ל–2020, להדיר מהדיון את הפקידות המקצועית במשרד האוצר ולהעתיר על צבא ישראל מיליארדי שקלים — בלי לדרוש מהארגון להתייעל וגם לא לקיים את הבטחותיו לכך. כל זאת כשהם מטילים איפול על פרטי החלטתם — אף על פי שמדובר בגיבוש התקציב הגדול במשק.

ואם לא די בכך, שעות לפני התכנסותם פורסם כי נטל ההתחייבויות הפנסיוניות של מערכת המלחמה זינק בתוך שנתיים ב–30% ל–366 מיליארד שקל, מה שאחראי ל–40% מהחוב האַקְטוּאָרִי של ישראל. חרף נתונים אלה החליטו השרים לא לטפל בחריגות הפנסיוניות בצבא ואף להכשירן.  

אם ברצונם להביא לשינוי של ממש, על השלושה לשתף במאמץ הייעול גם את הצבא, ולא לטפח איים של סיאוב ובזבוז כספי ציבור. קודם לכן עליהם לשנות את התרבות הממשלתית, המקבלת החלטות כבדות משקל תוך כדי התעלמות משיקולים מקצועיים, ובסתר.