אחת לכמה חודשים מערכת המלחמה הישראלית נותנת ביטוי פומבי לחששותיה ממעמדם ההולך ונחלש של מחמוד עבאס ושל הרשות הפלסטינית, שהוא העומד בראשה. בה בעת, ישראל מתעלמת מהקשר הישיר בין מעמדם ובין העובדה שהיא אינה ממלאת את התחייבויותיה בהסכמי אוסלו. אחת מההתחייבויות שאינן מקוימות היא שישראל תאשר בכל שנה איחוד משפחות לאלפי קרובים מדרגה ראשונה של תושבי רצועת עזה והגדה המערבית.

הסכם הביניים השאיר לישראל את הסמכות הבלעדית להעניק מעמד תושבות פלסטינית, והרשות רק מנפיקה את תעודות הזהות הפלסטיניות. קבוצה גדולה אחת שהיתה אמורה לקבל מעמד זה בהסכמים היא הקבוצה של עקורי 1967 — אנשים שנולדו והתגוררו בשטחים הכבושים, ושישראל שללה בעבר את מעמד התושבות שלהם באמתלות ותירוצים שונים. קבוצה שנייה היא של בנות זוג ובני זוג, בעיקר, אך גם של ילדי תושבים. לעתים יש חפיפה בין שתי הקטגוריות — מי שנשללה מהם תושבות, ומי שקרוביהם הם נושאי תעודת זהות פלסטינית. המו"מ על יישום ההסכם בנוגע לקטגוריה הראשונה נתקע בשנות התשעים. ועם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב–2000, ישראל הקפיאה את הליך איחוד המשפחות.

בשבעת החודשים האחרונים התארגנות עממית, ששמה "איחוד משפחות — זכותי", דורשת לשים קץ למצב האבסורדי, שבו אלפי אנשים חיים כ"שוהים בלתי חוקיים" בבתיהם שלהם. הפעילות והפעילים הם ירדנים־פלסטינים בעיקר, אך גם אזרחים ותושבים של מדינות ערב אחרות. בגדה המערבית וברצועת עזה חיה גם קבוצה של נשים ממדינות המערב, הנשואות לפלסטינים, ובכמה מובנים מצבן קשה פחות — שכן הן שוהות בבתיהן באשרת תייר. אך גם סידור זה הוא זמני, ולא אחת ישראל מסרבת לחדש את האשרות.

לפלסטינים הזכות לחיי משפחה והזכות לחיות עם משפחותיהם במקומות הולדתם בגדה וברצועה, ועל ישראל החובה לכבד זכות זו. עם ובלי קשר לחששות מערכת המלחמה מפני קריסת הרשות — כעת על המפלגות הלא־ימניות בקואליציה לאמץ סוגיה אנושית זו. על שלטונות ישראל לחדש מיד את הליך איחוד המשפחות.

כרגע ישראל איננה מבינה שלא לעולם חוסן וגם האמריקאים נאלצו להבין עובדה פשוטה זו. אבל ישראל שנדמה לה שהיא מרכז העולם וכמובן חזקה ללא גבולות (כמובן בהנחה שהכסף האמריקאי ימשיך לזרום) תשלם את המחיר בענק.