אין צורך בחקירת מצ"ח כדי לדעת שהחיילים שהרגו את הילד מוחמד אל־עלאמי, בתוך כפר הולדתו בית אומר, פעלו בניגוד לעקרונות בסיסיים בנוגע להתנהגות הצבא בלב אוכלוסייה אזרחית.

כרגיל, מצופה שהמפקדים יגבו את החיילים שדלקו אחר הטנדר, שהיו בו שלושה ילדים ואב, ופתחו באש הקטלנית עליו ולא יינקטו כלפיהם צעדי ענישה כלשהם. ואם אמנם יינקטו צעדי ענישה — מה הם יהיו; והאם הם יינקטו כדי לשמש כסָתָּ"ח, או כדי להבהיר לחיילים מהו ערך חייו של ילד פלסטיני, שחלם לעבוד בנאס"א, עזר לדודו בשדה הפִּלְפֵּלים ובספטמבר היה עתיד להיות בן 12.

אבל כבר עתה ברור עניין אחר: מערכת הביטחון בישראל הזדרזה להעניש את האב השכול, מואייד, לאחר שהחיילים הרגו את בנו ב–28 ביולי. מערכת הביטחון ביטלה את היתר העבודה שלו בישראל — כך אמר לו עמיתו לעבודה.

הנושא לא הפתיע אותו, שכן רבים אחרים כבר התנסו בכך: פלסטינים שקרוב משפחה שלהם מדרגה ראשונה נרצח מירי צבא ישראל — היתר העבודה שלהם בישראל מבוטל באופן אוטומטי. במחשב הם מקבלים את התיוג "מנועים ביטחונית". לא מדובר רק בקרוביהם של הרוגים שהיו מעורבים בעימות חמוש, או בקרובים של הרוגים שביצעו פיגוע נגד ישראלים. מדובר גם בפלסטינים שחיילים רצחו את יקיריהם בנסיבות אזרחיות מובהקות, מחוץ לכל אירוע שמוגדר לוחמתי או אפילו הפגנה, או כשלהרוגים לא היה כל קשר לאירוע כזה. בתחילה השכול והכאב מגמדים את ההלם מאובדן העבודה. אחר כך אובדן העבודה, בהחלטה שרירותית שאין בה כל התחשבות בזהות הנפגע, נהפך לחלק בלתי נפרד ממסכת העוול.

אל־עלאמי סיפר שלפנים הוא היה מנוע היתר לעבוד בישראל "מסיבות ביטחוניות", משום שבמארס 2002 רצחו חיילים את אחיו אמג'ד. ארגון "בצלם" בדק את העניין בזמנו וקבע שהאח לא היה מעורב בלחימה. לפני כמה שנים הוסרה ממנו המניעה הביטחונית, ואל־עלאמי החל לפרנס את משפחתו בעבודה בישראל. העבודה שלו היתה (זיפות כבישים, לעתים קרובות גם בשעות הלילה), ויחסיו עם מעסיקו טובים. הוא סיפר כי מעסיקו ביקש לחדש את היתר העבודה שלו, אך נאמר לו שהעניין נבחן "אצל השב"כ".

על ישראל להחזיר את היתר העבודה של האב השכול, מואייד אל־עלאמי.