לקראת בחירות 2021 הקים גדעון סער את "תקווה חדשה" והיומרות נסקו לשחקים. גם הסיסמה לא הייתה צנועה: "התקווה היחידה לשינוי – גדעון סער לראשות הממשלה".

המשפט הזה עדיין מופיע בדף הבית של אתר המפלגה, אולי בתקווה שהנבואה תגשים את עצמה בבחירות הבאות. ששת המנדטים שקיבל סער בקלפי יכולים להיות מקור ללגלוג, אבל מבחינתו, תרומתו להפלת בנימין נתניהו מרככת את העלבון. וחשוב אפילו יותר: סער הפך לגורם המייצב של הקואליציה, ואולי גם ערובה לכך שתשרוד עת ארוכה.

אפשר להסביר את הדיסוננס האלקטורלי של סער בפער בין יכולותיו הפוליטיות לבין כישורי הופעותיו הטלוויזיוניות. כבר נאמר שההופעה היא המסר ואצל סער איכות הטקסטים עולה על איכות הצגתם. "ארץ נהדרת" מטיבה לא רק לחקות את קולו, אלא גם את שפת גופו ונוכחותו על המסך. סער מוצג שם כרובוט מכני המשמיע משפטים נטולי רגש שמדיפים צינה.

ולמרות כל זאת, באופן עקבי היה סער אחד הפוליטיקאים המצליחים בבחירות הפנימיות בקרב מתפקדי הליכוד. ב-2009 הוא נבחר שני ברשימה אחרי נתניהו, וכך גם ב-2013 (בשל האיחוד עם ישראל ביתנו הוא הוצב במקום השלישי אחרי אביגדור ליברמן). אפילו כשחזר לפוליטיקה לקראת הבחירות במרץ 2019, וחרף מסע שלילי שניהל נגדו נתניהו, הוא עדיין נבחר במקום החמישי ברשימה. התופעה הזו מוסברת ביכולות הבין-אישיות של סער ליצור קשר עם חברי מרכז הליכוד.

וזה בעיקר ההבדל בין סער לבין נפתלי בנט. מספיק להביט בהתנהלות ההמלטית, של להיות או לא להיות, במפלגת ימינה של ראש הממשלה. המרדף אחרי עמיחי שיקלי במסדרונות הכנסת, כדי לברר כיצד יצביע, נראה כמו משחק תופסת לילדים. גם איילת שקד וניר אורבך היו סרבני כניסה לממשלה עת ארוכה. בנט מתקשה להפעיל סמכות במפלגה שלו. ככה לא בונים מנהיגות – ממשלתית או מפלגתית.

בממשלה הזו הוטמנו יותר מדי מוקשים שיכולים לפוצץ אותה על רקע תפישות עולם שונות ואמביציות אישיות דומות. יש ראש ממשלה מכהן, ראש ממשלה חליפי ומישהו שיש בכיסו הצעה להיות ראש ממשלה. סער הפנים את דימויו האפרורי, או שדחק את שאיפותיו, ואינו מתנהג כמי שחותר לראשות הממשלה. הוא מתמקד בתפקידו כשר המשפטים ולא משמיע בפומבי את דעתו בנושאים אחרים כדי שלא להקשות על בנט.