כוחות "המינהל האזרחי" וצבא ישראל החרימו באחרונה כתריסר לוחות סולריים, המשמשים לייצור חשמל, משתי משפחות פלסטיניות המתגוררות בכפר העתיק והנידח ירזה שבצפון בקעת הירדן. המינהל האזרחי מרבה להחרים לוחות סולריים שתורמות עמותות סיוע אירופיות לתושבים, בנימוק שאסור להם להתחבר לרשת החשמל, כאילו היו אלה כלי נשק אסורים או רכוש של הצבא.

אבל הפעם היו הנסיבות קשות ומגוחכות במיוחד. את הלוחות החרימו בעיצומו של חום אוגוסט שמגיע בבקעת הירדן ל–40 מעלות. צריך מידה רבה של סדיזם כדי להותיר עשרות בני אדם ובהם זקנים וילדים, בלא חשמל בחום הקיץ של הבקעה. צריך מידה גדולה של אטימות לב שלא לדחות זאת לפחות לחודשי הסתיו. אבל כאשר הפלסטינים הם לא־אדם והמטרה לגרשם מהבקעה ברורה ונחרצת, כי אז לא נותר שום מקום לשיקולים אנושיים או לחמלה מצד הכיבוש הישראלי.

הפעם גם העילה היתה נלעגת במיוחד. בצו שהביאו אתם הפקחים, נכתב כי מדובר ב"התראה להפסקת הרס עתיקות". זו כמובן לא היתה התראה, אלא החרמה, אבל בארץ ההפקר שבבקעה הכבושה הכל מותר. גם היחידה לתיאום פעולות הממשלה הישראלית בשטחים הכבושים העדיפה להתעלם בתגובתה מהשאלה: מה הקשר בין החרמת הלוחות לבין הרס עתיקות? אין זאת אלא שאין שום קשר.

התוצאה: משפחתו של האיכר סאלם אבו טייב — אם, אב, סבתא ושני ילדים קטנים — נידונה לחיות ללא חשמל. בחום אוגוסט בבקעה. פירוש הדבר סבל ומצוקה, וגם סכנה לקשישים ולילדים. עונש דומה הוטל על שכניהם, בני משפחת מסאעיד.

האיכר אבו טייב בן ה–54 נולד בכפר הזה, שרובו נהרס בידי ישראל ב–1967 וישראל רוצה לגרש את תושביו, כמו את שאר קהילות הרועים, בכל מחיר, בכל דרך.

את ההשתלשלות הזאת אי אפשר לתאר אלא כרוע מזוקק, חסר מצפון, שנובע מרצון להתעלל בתושבים עד שלא תהיה להם ברירה ויעזבו, ובכך להשלים את הטיהור האתני שישראל מתכוונת לבצע בשני אזורים בגדה המערבית: בבקעת הירדן ובדרום הר אל חליל, נקודות הקצה של הגדה. כפר אחד, חומסה, כבר ננטש בשבועות האחרונים, לאחר שנהרס שלוש פעמים השנה.

שר המלחמה בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. ההתעללות הזאת היא מעשה ידיהם והיא תיזכר להם לדיראון.