הגישה הישראלית למאבק בקורונה ברורה: מחוסני עירך קודמים. מבצע החיסון השלישי יצא לדרך מתוך התעלמות ציבורית כמעט מוחלטת מפערי ההתחסנות בין מדינות בעולם, ומהשאלה המוסרית־אפידמיולוגית: האם ראוי לחסן את הישראלים במנה שלישית בשעה שבמדינות רבות בעולם אין אפשרות לחסן אפילו במנה אחת?

אפילו קריאתו של מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי, תאודרוס אדהנום, להפסיק את מבצע החיסון השלישי כל עוד בחלק ממדינות העולם בקושי החלו לחסן, לא הצליחה להסיט את הוויכוח המקומי בין התומכים בחיסונים למכחישי הקורונה. אדהנום הסביר, ש"עד כה, בעשר מדינות ניתנו יותר מ–75% ממנות החיסון בעולם בעוד שבמדינות בעלות הכנסה נמוכה קיבלו קצת יותר מ–1%".

לא מדובר "רק" בבעיה מוסרית; יש לכך גם השלכות אפידמיולוגיות. "אף אחד לא בטוח עד שכולם בטוחים", הסביר אדהנום, "ככל שישנם יותר אנשים שאינם מחוסנים מפני קורונה ברחבי העולם, כך יש לנגיף יותר הזדמנות להתפשט ולפתח גרסאות שעלולות להיות מסוכנות יותר, מה שמגדיל את הסיכון לכולם". גם מנהלת החירום באזור אירופה של ארגון הבריאות העולמי, ד"ר דורית ניצן, הסבירה שהמדינות הלא מחוסנות "מהוות חממות להתפתחות מוטציות חדשות של הנגיף", וכי עד ששיעור ההתחסנות העולמי לא יגיע ל–60%, לא יהיה ניתן להגן על כלל האוכלוסייה בטווח הארוך.

בישראל המצב מורכב עוד יותר. בשעה שמספר המתחסנים במנה שלישית כבר נושק למיליון, ברשות הפלסטינית 13% בלבד מכלל התושבים חוסנו במנה אחת ורק 9% קיבלו שתי מנות חיסון. בעזה המצב גרוע אפילו יותר. לישראל יש את הכוח והאפשרות לדאוג לחיסון הפלסטינים. היא גם מחויבת לעשות זאת על פי סעיף 56 באמנת ז'נבה הרביעית, שקובע כי חובתו של הכובש "להנהיג ולהפעיל את אמצעי המגן ואמצעי המנע הדרושים כנגד התפשטותן של מחלות מידבקות ומגפות".

הגיע הזמן שישראל תתעורר ותבין שהיא אינה אי. בישראל ופלסטין חיים שני עמים שמהווים יחידה אפידמיולוגית אחת. משמעות הדבר היא שהדרך למגר את המגפה בישראל הריבונית עוברת בהכרח גם בשטחים הכבושים וגם ברצועת בעזה. אסור שהדיון הפנימי בדבר הצורך בחיסון שלישי יטשטש את העובדה שישראל חייבת להעמיד את הדאגה לחיסון כלל האוכלוסייה הפלסטינית בראש סדר העדיפויות.