ראש הממשלה של ישראל נפתלי בנט, ממשיך להציע את הסיסמאות הקבועות כפתרון גם לעימות החדש שהתפתח לאורך גדר ההפרדה בעזה. אבל "אנו ערוכים לכל תרחיש" ו"נגיב בזמן ובמקום שייראה לנו" אינם יכולים להרגיע את הרוחות.

כי מה שקורה לאורך הגבול איננו תרחיש. זוהי המציאות הקבועה, המכתיבה את כללי העימות בין ישראל לתנועת חמאס, והיא תמשיך לאיים על ישראל כל עוד היא מוגדרת כ"אירוע", "תרחיש", או "תגובה".

לפני שש שנים הפתיע בנט כאשר בראיון לערוץ 2 פסק, כי "יש לנו אינטרס גדול בשיקום האזרחי של עזה... אני בא עם משהו שנקרא שכל ישר, אני מסתכל על המציאות כמו שהיא. אם יגיע הרגע שנחליט למוטט את החמאס — אנחנו יכולים לעשות זאת, וייתכן שיגיע הרגע. כל עוד זה לא המצב, צריך ליזום". בנט אמר אז את הדברים מעמדת הביקורת שהיתה לו על אופן הניהול של מבצע "צוק איתן". היום הוא ראש הממשלה, ובידיו הסמכות והיכולת ליישם את ההצעה הנבונה שהציג.

שיקום הרצועה הוא מהלך חיוני לא רק כדי לנטרל את המוטיווציה לתקוף את ישראל; הוא נחוץ כדי לחלץ כשני מיליון פלסטינים מחיי עוני מדכא ולהציע להם אופק כלכלי, שבלעדיו לא נותר להם דבר להפסיד. ההסכמה הישראלית, שנולדה אחרי דיונים מייגעים ומיותרים, להתיר את העברת כספי הסיוע מקטאר לרצועת עזה, איננה תחליף לשיקום כולל. העברת הכסף היא תרופה זמנית בלבד.

שר המלחמה, בני גנץ — שהתנגד בתוקף להעברת הכסף לרצועת עזה והתנה אותה ואת צעדי השיקום ברצועה בשחרור גופות של החיילים והשבויים הישראלים — לא למד כנראה דבר מכל אותם מבצעים, שעל חלק מהם פיקד כרמטכ"ל. נראה, שגנץ לא ינוח עד שיבעיר מבצע צבאי חדש, שיהיה כמו קודמיו חסר תכלית ותוחלת.

אם בנט לא שינה את טעמו מאז הציג את שיקום עזה כ"אינטרס ישראלי גדול", עליו להתגבר על משוכת גנץ וליישם את התרחיש היחיד היכול לקנות שקט ולא נוסה עדיין. שיקום עזה, בסיוע בינלאומי ובחסות מצרים, פתיחת מעברי הגבול לסחורות, הגדלת מספר העובדים הפלסטינים בישראל, ואפילו בניית נמל בעזה לא יאיינו אמנם את השאיפות הלאומיות של אזרחי עזה ושל חמאס, אבל עשויים לבנות בלמים יעילים נגד עימותים אלימים.