את בעיית עבירות הנשק בחברה הערבית צריך לפתור. מדובר בסוגיה שצריכה לקבל קדימות עליונה בסדר העדיפויות של ישראל. עשרות הרוגים ומאות פצועים בשנה מהווים נתון שמחייב היערכות מיוחדת והתגייסות כללית של מקבלי ההחלטות. אלא שמקבלי ההחלטות, ובראשם ראש הממשלה נפתלי בנט, פונים לנתיב מסוכן ומוטעה, כשהם מבקשים לערב את השב"כ בסוגיה.

בנט, יחד עם השר ל"ביטחון הפנים" עמר בר לב ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, סבורים שמעורבות השב"כ מתבקשת, משום שקיים חשש שבנשק המדובר ייעשה שימוש בעימותים על רקע "לאומני".

אלא שבנט ובר לב פוסעים בנתיב אסור. השב"כ אינו אמור לטפל בסוגיות פליליות, גם אם הפוליטיקאים מבקשים למתוח את הגדרתן לכדי "בעיות לאומניות". הטיעון שנשק שמוחזק באופן לא חוקי למטרות פליליות יכול לשמש למטרות לאומניות — אינו משכנע. גם אזרח ישראלי יהודי שמחזיק נשק באופן לא חוקי יכול להשתמש בו בזמנים מתוחים כדי לפגוע באזרחים פלסטינים. האם השב"כ מתבקש לעקוב ולבלוש גם אחרי אזרחים יהודים בישראל?

לא במקרה ראש השב"כ, נדב ארגמן, מתנגד למהלך, גם אם לא באופן רשמי. אפשר היה להבין זאת מתגובת הארגון, שכללה פירוט מלא של תפקידיו, כשבאף אחד מהם לא מצוין עיסוק בעבירות נשק פליליות. זאת לא הפעם הראשונה שהפוליטיקאים מעוניינים לערב את השב"כ בסוגיות שאינן אמורות להיות בתחום אחריותו. זה קרה גם בסוגיית איכוני השב"כ במגפת הקורונה, כשהממשלה דרשה את מעורבותו ואילו הארגון הביע הסתייגות.

לא רק ארגמן מתנגד למהלך. גם במשרד היועץ המשפטי לממשלה אומרים שהדבר מנוגד לחוק. למרות תרגילי הגמישות של בנט ובר לב, בעיית עבירות הנשק בחברה הערבית אינה נופלת תחת הקטגוריה "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית".

במקום לסמן את האזרחים הפלסטינים כמי שמבקשים לפגוע בישראל, מוטב שבנט יתייחס לסוגיה כאל בעיה אזרחית בעלת חשיבות משמעותית. במקום להחזיר לרחובות הערים את אווירת השלטון הצבאי, מוטב שידאג לגבש תוכנית אסטרטגית שתכלול הצבת יעדים ממשיים והקצאת משאבים גדולים, ושיעשה זאת בשיתוף ראשי החברה הפפלסטינית.