רשימת קורבנות האלימות המשתוללת בחברה הפלסטינית מתארכת. האחרון ברשימה הוא תושב רמלה, שגופתו נמצאה ברכב שרוף עם סימני ירי. לאירוע זה קדמו רצח בכפר קאסם, רצח בתל שבע, רצח בלוד ועוד ועוד.

האירוע בלוד מלמד, כי גם חפים מפשע משלמים את מחיר האלימות. אנאס ווחוואח בן ה–18 היה תלמיד מצטיין, סיים את לימודיו לפני חודשיים, התנדב במד"א וחלם על לימודי הנדסה. הוא נורה למוות בשל סכסוך דמים ממושך בין בני משפחתו למשפחה אחרת בלוד.

הרשימה המדממת של קורבנות האלימות היא עדות לכישלון של המשטרה הישראלית. רק בתחילת החודש הוקם אגף חדש, שכל ייעודו סיכול פשיעה בחברה הפלסטינת. אגף, שהיה צריך להקימו לפני שנים, כשהתברר שהמשטרה אינה מסוגלת להתמודד עם הכמות העצומה של כלי נשק הנמצאים ביישובים הפלסטיניים. אפילו השר ל"ביטחון פנים", עמר בר לב, הודה, שאזרחים נורמטיביים מחזיקים בנשק לא חוקי כדי להגן על עצמם. זו עדות מובהקת לכישלון המשטרה בתפקידה לספק את הדבר הבסיסי ביותר: ביטחון אישי לאזרחים.

למעשה, המשטרה איבדה שליטה על המצב. אובדן השליטה הוביל לאובדן ההרתעה, וכך חוקרי המשטרה עוברים מזירת רצח אחת לאחרת. אירועי עבר לא־רחוק נזנחים ושיעור הפענוחים נמוך. העבריינים מבינים שהסיכוי שייתפסו נמוך ושהמערכת אינה מסוגלת למנוע מהם להשתמש בנשק, הזמין לכל דורש. אחוזי הפענוח הנמוכים מובילים גם לאובדן אמון הציבור במשטרה, מה שמוביל לחוסר שיתוף פעולה עמה. רבים בחברה הפלסטינית מעדיפים להגן על עצמם תוך כדי לקיחת החוק לידיהם. זוהי עדות לכאוס מוחלט: אין משטרה, אין חוק ואין סדר.

יש לקוות, שהמשטרה של ישראל תבין שמדובר בבעיה כללית וכי עצירת האלימות בחברה הפלסטינית היא משימה ראשונה במעלה. גם למנהיגי הציבור הפלסטיני — בכנסת, בערים וביישובים — יש תפקיד קריטי: עליהם לשוב ולדרוש מהאזרחים הפלסטינים להפסיק להשתמש באמצעי לחימה.

מעל לכל אלה מוטלת על הממשלה של ישראל החובה לנהל מאבק עיקש ולא מתפשר למען ביטחון הציבור הפלסטיני. ביטחון זה כרוך גם בדאגה לעתיד הכלכלי של צעירים בחברה הפלסטינית, שעל פי נתוני המשטרה כ–40% מהם מובטלים. הדרך מאבטלה ועוני לעולם הפשע קצרה. בלא קטיעת המעגל הזה, מעגל הדמים רק ילך ויתרחב.