בשנתיים האחרונות, בחסות התפשטות נגיף הקורונה, בישראל נפרצו לא מעט סכרים שהיו אמורים להגן על פרטיות בני האדם. אלא שהכרסום בפרטיות לא התחיל בימי הקורונה. מדובר במאמץ חקיקה עקבי ומתמשך, שאמור לסייע לשלטונות להתמודד עם האתגרים של עידן האינטרנט והסמארטפונים, ובמקביל לנצל את היכולות שלהם. רק ביולי השנה פירסם המשרד ל"ביטחון פנים" תזכיר חוק, שמתיר למשטרה להשתמש במצלמות לזיהוי פנים במרחב הציבורי ולהקים מאגר שבו יישמר המידע.

בכל פעם שהצעה כזאת עולה היא אמנם נתקלת בביקורת חריפה, שמזהירה מפני הסכנות הטמונות בפגיעה בפרטיות, אך השלטונות — באמצעות שרים, ח"כים, יועצים משפטיים ושאר בעלי תפקידים — מבטיחה ש"יהיה בסדר". אלא שככל שנחשפים הנתונים הנוגעים לשימוש בטכנולוגיות החודרניות הללו, מתברר שאין שום כיסוי ל"יהיה בסדר" הזה.

בשנת 2007 אישרה הכנסת את חוק נתוני תקשורת. החוק, שזכה לכינוי "חוק האח הגדול", מתיר למשטרה ולגורמי חקירה נוספים לקבל נתונים מחברות התקשורת, באישור שופט, או במקרים דחופים אפילו בלעדיו. ב–2012 החוק אף קיבל את אישור בג"ץ, שהחליט שהוא אמנם פוגע בפרטיות, אבל באופן מידתי, מה גם שמטרת הבקשות היא בדרך כלל להתמודד עם עבירות חמורות.

מהנתונים שחשפה לאחרונה עמותת פרטיות ישראל, במסגרת בקשת חופש מידע שהגישה למשטרה, עולה ששופטי בג"ץ שגו כשנתנו אמון עיוור במוסדות ישראל. מתברר שהפיקוח של הכנסת פקע עוד ב–2011 ולא התחדש מאז, זאת למרות המלצת נשיאת העליון בדימוס, דורית ביניש, לחדש אותו. מספר הבקשות לצווים תפח במאות אחוזים מאז כניסת החוק לתוקפו, ובשנה שעברה הגיע ל–40,677. העלייה מורגשת גם באורך התקופות לגביהן נדרשים הצווים.

השופטים, שאמורים לפקח על הבקשות אישרו כמעט 100% מהן ב–2016–2020. רשימת העבירות שהצדיקו חדירה חמורה לפרטיות ארוכה ומטרידה: מפגיעה בדגל, דרך הסעה והלנה של עובדים זרים ללא אישור עבודה וכלה בעבירות תנועה ובהן "פקיעת רישיון נהיגה", אי שמירה על רווח ונהיגה "בחוסר זהירות".

חשיפה זו מוכיחה שלא ניתן לסמוך על רשויות האכיפה שיעשו שימוש מושכל ומידתי בכלים רבי העוצמה העומדים לרשותם; שמוסדות הביקורת — במקרה זה הכנסת, השר הממונה או השופטים — לא עומדים על המשמר ולמעשה משתפים פעולה עם הדורסנות; ושבג"ץ מכשיר את הפרקטיקות המסוכנות הללו. מוטב ש"חוק נתוני תקשורת" יבוטל מאשר שיימשך השימוש ההרסני בו.