בשבועות האחרונים גברה המתיחות בשכונות כפר שלם ויד אליהו בדרום תל אביב, שבשניים מבתי הספר היסודיים בהן נקלטו בשנת הלימודים החדשה 16 תלמידים מבקשי מקלט, הגרים בשכונת התקווה.

יש מי שמנסה לצייר זאת כתחילת "השתלטות" של מבקשי מקלט על שכונות חדשות, תוך ליבוי פחדים ושנאה. באחד ממוסדות החינוך, בית ספר "כפיר", הפגינו הורים ביום הראשון ללימודים נגד שמונת התלמידים הזרים. בשביל הצר, בדרך לשער בית הספר, נאלצו האחרונים לראות את השלטים שהחזיקו המפגינים: "אונס = אלימות = מסתננים. לא בבית ספרנו!".

אין לקבל הפגנת גזענות כזאת, גם לא רשימות תלמידים זרים (כולל פרטיהם האישיים), שריכזו הורים בבית ספר אחר, בטענה שנפגע "טוהר" המוסד. בוודאי שאין בסיס לטענה כי התלמידים החדשים יורידו כביכול את רמת הלימודים. "כפיר", למשל, צפוי לקבל השנה מהעירייה כמה מאות אלפי שקלים לטובת פיצול כיתות לקבוצות קטנות, תוכניות תגבור וליווי רגשי־פסיכולוגי — לכלל התלמידים, ללא הבדל אזרחות או מעמד — באמצעות עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות.

התלמידים הזרים הצטרפו לבתי הספר שמחוץ לאזור הרישום שלהם מכיוון שהרחבת המסגרת השכונתית שלהם טרם הושלמה. זוהי הבעיה שיש לדבר עליה: האם וכיצד מדיניות הרישום לבתי הספר היסודיים, שנקבעה לפני שנות דור, שומרת על גבולות נקיים, לכאורה לגיטימיים, של הפרדה בין עשירים לעניים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, וכן — גם ישראלים ומבקשי מקלט. זה דיון מורכב, שצריך לנוע בין עקרונות, לפעמים מתנגשים, של שוויון, אינטגרציה וזהות. בתל אביב חיים ולומדים כמה אלפי תלמידים — מגיל 3 עד גיל 18 — ממשפחות מבקשי מקלט. הרקע החברתי־הכלכלי הקשה שלתוכו הם נולדו, שבו אינם אשמים, מחייב דיון ציבורי מתמיד והתגייסות מיוחדת. זה נכון במיוחד בהקשר החינוכי, שבו רוב גדול של התלמידים הזרים לומדים בבתי הספר ללא אפילו ישראלי־ותיק אחד.

זה הזמן ליצור חזון חדש, שבו ילמדו ילדים מבקשי מקלט ברחבי העיר — בצפון, במרכז ובדרום — תוך השקעה מאסיבית בהכשרת מורים, סיוע פדגוגי שוטף והסעות. קשה להפריז בגודל האתגר, החותר תחת עקרונות ההפרדה המעצבים את מערכת החינוך בישראל. על הממשלה — שזרקה לפני שנים את מבקשי המקלט בדרום תל אביב ולא נראתה מאז — והרשות המקומית לגבש מדיניות חדשה, תוך שיתוף נציגות הורים מגוונת ככל האפשר, שמבוססת על סולידריות ואחריות משותפת ושאינה מונעת מתוך שנאת זרים.