המהירות שבה אגד ודן נעתרו לדרישת ארגון "בצלמו" להסיר את המודעות על האוטובוסים של שתי החברות — "ילד פלסטיני בן 3 נפצע בפיגוע. הגיע הזמן לעצור את אלימות המתנחלים. גנץ, בר־לב — זה עליכם" — מלמדת על פחדנותן הרבה של חברות אלה.

לא רק המהירות שבה נכנעו מבישה, אלא גם התגובה של חברת אגד, שכינתה את המודעות כ"קמפיין מפלג ולעומתי". עשרות מתנחלים שביצעו פוגרום בתושבי חירבת אל־מופקרה הפלסטינים — זה בסדר; שישה פצועים, כולל ילד בן שלוש שסובל מפגיעת ראש — זה בסדר. אבל האפשרות שהמודעות עושות הכללה פוגענית של המתנחלים בהצגתם כאלימים — זה הרי לא יעלה על הדעת.

במכתב ששלחו לחברת אגד טענו אנשי "בצלמו", כי "ככל שישנה אלימות מצד שוליים קיצונים, אין זה מתיר להכליל קרוב לחצי מיליון איש ולפרסם 'נא לעצור את אלימות המתנחלים'". קשה לחשוב על מחאה צינית מזו. המתנחלים אינם דת, גזע, לאום או ג'נדר, הזקוקים להגנה מפני החזק. הם קבוצה אידאולוגית שנמצאת בעיצומו של מאבק אידאולוגי שכרוך בגזל ובנישול אקטיבי של עם אחר מאדמותיו ומזכויותיו, ובהפרה מתמשכת של החוק, הישראלי והבינלאומי.

האלימות הפיזית אינה מצרך חובה בארגז הכלים של המתנחל, רק משום שהמתנחלים נהנים משירותי הגנה ותקיפה של הצבא הישראלי, וזאת למרות העובדה שהם חיים מחוץ לגבולות של ישראל. מה גם שהאלימות בהתנחלויות גואה: רק באחרונה פורסם על הדאגה במערכת הביטחון מהעלייה המשמעותית בהיקף הפשיעה של יהודים נגד פלסטינים בגדה.

אבל חשוב מכך, הניסיון לעשות שימוש בשפת זכויות האדם, שנולדה כדי להגן על חסרי הייצוג, הנרדפים והחלשים, על מנת להגן על קבוצת הכוח החזקה ביותר בישראל, שאחד מבניה מכהן כיום כראש ממשלת ישראל, היא לא רק שיא חדש של ציניות, אלא ממש לעג לרש.

לכן גם אין זה מפתיע שמי שמיהרו לברך על ההחלטה המבישה של חברות האוטובוסים להיכנע לכוחניות המיתממת של ארגוני הימין ולהסיר את המודעות הם "הצל" (יואב אליאסי), וחבר הכנסת איתמר בן־גביר. הרי גם הם, כמו "בצלמו", אבירי זכויות אדם באשר הוא אדם, אשר ידועים ברגישותם הלשונית ובזהירות שבה הם נוקטים כדי לא להכליל באופן פוגעני אף קבוצה, או להשתתף בקמפיין שנאה.