הפרסום במסגרת פרויקט "מסמכי פנדורה", ולפיו ח"כ ניר ברקת מחזיק במניות בחברה שפועלת במקלט מס והעביר את עסקיו "בנאמנות עיוורת" לאחיו, שותפו הוותיק לעסקים מעורר שאלות אתיות, שאדם הממלא תפקיד של פוליטיקאי בכיר צריך להשיב עליהן.

השאלה הראשונה היא אם הניסיון לחמוק מתשלום מסים באמצעות תמרונים חשבונאיים־לגליים כאלה ואחרים, אינו פוגע בטובת הכלל ומנוגד לציפייה הראשונה בחשיבותה מאיש ציבור: העדפת האינטרס הציבורי על פני האישי.

הסוגיה השנייה נוגעת לבחירת ברקת באחיו כנאמן, שנראית כניסיון לעקוף את האיסור החל בחוק על חברי כנסת, להחזיק מניות בחברות עסקיות. הבחירה באח נראית כמנוגדת להחלטת ועדת האתיקה מ–2009, שקבעה כי על חבר כנסת שהיה לפני כהונתו בעל שליטה או בעל עניין בחברה עסקית, למכור או להחכיר את מניותיו בתוך שישה חודשים מתחילת כהונתו "לאדם שאיננו קרובו", או למסור אותן לנאמנות עיוורת בחברת נאמנות ציבורית בלתי תלויה.

זו אינה הפעם הראשונה שבה מתעוררים שאלות לגבי התנהלותו הכלכלית־הפוליטית של ברקת. השנה פורסם תחקיר מקיף לגבי האופן שבו הוא משתמש בהון הרב שצבר כמשקיע בחברות טכנולוגיה, כדי לקיים אירועי רהב לחברי הליכוד ולתגמל צוות גדול של יועצים ומקורבים פוליטיים — בין השאר באמצעות משרות בחברות שבבעלות משפחתו.

אין עוררין על כך שמשאביו הכספיים של ברקת מספקים לו יתרון ניכר על פני יריביו בליכוד ועשויים לעזור לו בהתמודדות על ראשות הממשלה. אם יצליח, הוא בהחלט לא יהיה האדם העשיר הראשון בתפקיד. ראש הממשלה הנוכחי, נפתלי בנט, התעשר כיזם היי־טק; קודמו, בנימין נתניהו, התהדר בעסקאות מניות שהניבו לו מיליונים; גם ראשי הממשלה שקדמו להם, אריאל שרון ואהוד ברק, ידעו לצבור לעצמם הון ונכסים. במקרה של אהוד אולמרט הדבר אף היה כרוך בניצול קשריו הפוליטיים ובעבירה על החוק. 

לבד מהעובדה המצערת שלמועמד עשיר יש יתרונות על מועמדים חסרי אמצעים, אסור להניח שהון שעשירים צברו לפני החיים הפוליטיים "מחסן" אותם מפני ניסיונות השחתה של גורמים אינטרסנטיים, שהפילו ומפילים פוליטיקאים רבים. החיסון היחיד מפני שחיתות הוא הגברת השקיפות, תוך שימת דגש על ניגוד עניינים, חיזוק מנגנוני הפיקוח והתאמת כללי הדיווח. שאם לא כן, הפוליטיקאים העשירים החדשים רק יגדילו את השחיתות הישנה.